החתונה הנכונה
בקיץ הזה דפנה לוסטיג תלבש לבן. או פודרה. אבל בטח לא שמלת תחרה ענוגה וקצפתית. אושיית הרדיו והפאשניסטה מספרת עכשיו למה החליטה להתחתן, לראשונה בחייה, עם בן זוגה ואבי בנה בן השנה. מדברת על הקשר עם האקס ואבי בתה הבכורה, אסף הראל. מסבירה למה היא מתנזרת מהמבורגר וטרנינגים ומצטלמת במראה נערת רוק נצחית. הפקת אופנה במשקל כלה
למרות אהבתה העזה לאופנה, דפנה לוסטיג מעולם לא פינטזה על שמלה לבנה. אבל בקיץ הזה היא תלבש...
"האמת? חשבתי על פודרה, אבל כנראה אלך על לבן. אין לי מושג לאיזה מעצב או מעצבת כדאי לי לפנות, עדיין אין לי את השמלה בראש. אני יודעת שלא יהיה לה שובל ארוך, אפילו ההינומה תהיה קטנה ומדויקת, והיא בטח תיראה כמו שמלת ערב חמודה. לילי, בתי בת השבע, כבר בישרה לי שהיא תלבש שמלה עם כתפייה אחת, ועדיין מתלבטת בין צבע לילך לירקרק. אמרתי לה: 'יאללה'. אני מעדיפה שתלבש שמלה אסימטרית במקום תחרה ומלמלה".
צפו: הטיפים של דפנה לוסטיג לבוקר קל
שני ילדיה – לילי הראל (מזוגיות בת שבע שנים עם איש הטלוויזיה אסף הראל) ועפרי הלר (בן שנה, מהזוגיות הנוכחית עם המסעדן יונתן הלר, 38, המכונה ג'וני) – ילוו את לוסטיג (37) לחופה שתיערך בבית הוריה בכפר־שמריהו. רב לא יהיה שם, מפני ש"אני לא מתחברת למוסד הזה, אבל יהיה טקס, נחליף נדרים ומיה דגן תשיר. אמא שלי בעננים".
הכיסא הריק
"אבא שלי, שמחה לוסטיג, לא יהיה בחתונה. הוא נפטר לפני שמונה שנים, בגיל 72, חודש לפני החתונה המתוכננת שלי עם אסף. הסכמתי להתחתן רק כדי לשמח את אבא שלי. הוא היה נכה צה"ל ממבצע סיני ואני מעולם לא ראיתי אותו עומד. נולדתי לאבא מרותק לכיסא גלגלים שעצם הקיום שלי ושל שתי אחיותיי היה נס עבורו, והוא אהב מאוד מסיבות. עם כל הכאבים, הוא עשה כל מה שאפשר כדי לחגוג את החיים. אחותי הגדולה לא התחתנה, היא חיה עם בת זוג, אבל החתונה של אחותי האמצעית העסיקה אותו בלי הפסקה, אז רציתי לשמח אותו במסיבה משפחתית.
"חודש לפני המועד המתוכנן קפצתי לבית הוריי, לעבור על רשימת המוזמנים. בשלב מסוים נכנסתי למטבח, אכלתי שניצל וכשיצאתי, אחרי עשר דקות, הוא כבר לא היה. דום לב. בתהום של ההלם והאבל היה ברור שנושא החתונה יורד מהפרק. אחרי שלילי נולדה, אסף ואני כבר לא חזרנו לדבר על חתונה, לא היו לי אנרגיות לשמחה ובקלות רבה ויתרתי על כל העסק".
שני בתים ואהבה
"נפרדתי מאסף בגלל הסיבות הרגילות. זה כבר לא עבד ולא הסתדר. אני נשארתי בדירה השכורה בשינקין, אסף שכר דירה ברחוב המקביל, והיה לנו ברור שנגדל את הילדה חצי־חצי. ובאמת, בכל מה שקשור אליה יש בינינו דיאלוג מצוין. אנחנו לא מתראים כל יום, אבל מדברים, לא רק בווטסאפ, וגם מצטלבים בחוגים. הכל טוב.
"בכל זאת, כשנפרדנו, לילי הייתה רק בת שלוש ואני נכנסתי למצב הישרדותי. לא פחדתי, אבל הרגשתי שאני חייבת לייצב את הבית, לחזק את הביטחון של לילי ולהעניק לה את התחושה שגם כשחייה נעים בין שני בתים, היא מוקפת באהבה. ממש עבדתי בזה. ביליתי איתה המון שעות ביום, הידקנו את הקשר, וכשלילי התחילה לשאול למה נפרדנו נעזרתי בכל הפסיכולוגים בסביבה. הלכתי לטיפול, עברתי הדרכת הורים, התייעצתי עם הגננות, וזה עבד לתפארת. היא ילדה מדהימה, תלמידת כיתה ב' שקצת רוקדת וקצת מציירת וקצת כותבת".
המצאת הבדידות
"השנתיים הראשונות אחרי הפרידה היו מאוד מאתגרות. הרבה דייטינג, הרבה ניסיונות והמון לבד. למדתי מה זה לחזור לבית ריק.
"בסופי השבוע הראשונים של לילי עם אסף נתקפתי בחרדה. עבר הרבה זמן עד שלמדתי למלא אותם בתוכן. הבנתי שאם לא אלמד ליהנות מצפייה בסרט לבד על הספה, מלקרוא ספר במיטה ומלשתות קפה על המרפסת, בחברת עצמי בלבד — אז לא משנה עם מי אהיה, אני פשוט לא אהיה מאושרת. תירגלתי את הבדידות שוב ושוב, סבלתי וסבלתי, עד שיום אחד שתיתי קפה בסלון ופתאום אמרתי 'זה סבבה'. במהות שלי אני בן אדם זוגי ומשפחתי, אבל כיום אני כבר מתגעגעת לרגעים הנדירים של לבד לגמרי".
מלכת הקסטות
"לפני שלוש שנים, כשהתחלתי להגיש עם אסי עזר את תוכנית הבוקר של רדיו תל־אביב, בין שמונה לעשר, בפריים־טיים של הרדיו — הרגשתי שהגעתי לפסגת האוורסט. בגיל 12 התמכרתי ל'צה"ל 2', שלימים הפכה לגלגלצ. זו הייתה התחנה הבועטת שבה שידרו אברי גלעד ומרב מיכאלי וארז טל. הקלטתי על קסטה תוכניות נבחרות, וכשהייתי חייבת לצאת מהבית — הכרחתי את אמא שלי להקליט אותן בשבילי. יש מצב שאצל אמא חבוי איזשהו ארגז מלא קסטות, אבל איפה אמצא טייפ כדי להקשיב להן?
"באמצע י"ב כבר הכנסתי רגל לרדיו תל־אביב כעוזרת מפיקה, ואחרי השחרור מצה"ל התחלתי לכתוב ולהגיש פינות ברדיו ובטלוויזיה. במקביל נרשמתי ללימודי מזרח תיכון ואיסלאם, כדי להפוך לעיתונאית פוליטית משפיעה, עד שבסוף השנה השלישית קיבלתי טלפון מהאוניברסיטה – 'לא נוכל לרשום אותך לשנה הבאה'. ברור שהתקוממתי, אבל זה היה מוצדק. הייתי כישלון מוחלט באיסלאם והם לא מצאו טעם להחזיק אותי על תקן קישוט למחלקה.
"למזלי, כל הזמן צצו להן הזדמנויות. פינה ב'אקזיט', כתבות תרבות, הייתי אפילו שופטת ב'כוכב נולד', לצד צביקה פיק ומרגול. ישראל בר־און זכה באותה עונה במקום הראשון. אני עדיין זוכרת את האודישן של לי בירן. ילד בן 19 עלה עם גיטרה, כישרון וביטחון. כמה עפתי עליו".
ערוץ האופנה
"תמיד התעניינתי בבגדים כדרך לביטוי עצמי. בגיל 15 הייתי צובעת את השיער בכתום ולובשת מכנסי ויניל וכל מיני דברים שנחשבו לפריקיים ומשוגעים באותה התקופה. העיסוק באסתטיקה עדיין מרתק אותי, וגם היום אני מאמינה שבגדים אומרים עלינו הרבה. גם כשאני יוצאת מהבית בשבע בבוקר, כדי להתחיל לשדר בשמונה — אני לבושה. כמעט לא תראי אותי בטרנינג. אולי כשאני חולה. עם לוק כמו שצריך יש לי הרבה יותר ביטחון עצמי".
מה לעולם לא תלבשי?
"משהו שקטן עליי. אני שונאת שלא נוח לי".
ביונסה vs. דני רובס
"מיה דגן, שהחליפה את אסי עזר בתוכנית הרדיו היומית, היא בדיוק ההפך ממני, היא בחורה של ג'ינס וסניקרס, והיא מהממת. אני אף פעם לא יודעת מה היא עומדת לומר בתוכנית. אני יכולה לשים שיר של ריהאנה או ביונסה, ופתאום היא צועקת: 'לא, תחליפו' ושמה דני רובס. היא מהירת מחשבה ושולפת. אני החצי השפוי והשקול, סוג של שוטר תנועה בשידור.
"בחודשים הראשונים סגרתי את המיקרופון בעשר בבוקר והייתי סחוטה, אבל מאז התרגלתי. עכשיו, בעשר בבוקר אני כבר לא עייפה, אבל מה־זה רעבה. בא לי לרדת על המבורגר, מה שכמובן לא יקרה לעולם. אני לא מהרזות הטבעיות שנשבעות שהן אוכלות הכל. אני חושבת על כל ביס. ובלו"ז שלי יש גם קרוספיט ופילאטיס. חובה".
ג'וני ואני
"הרומן שלי עם ג'וני נחת עליי בהפתעה. כבר נכנסתי למוד של 'אף גבר לא מתאים לי'. השלמתי עם העובדה שהלבד הוא מנת חלקי. ג'וני עבד במסעדות שבהן נהגתי לשבת, דיברנו פה ושם, אבל לא חשבתי שבתל־אביב עדיין יש רווקים והייתי בטוחה שאף רווק, אם אמצא כזה בסוף, לא יסכים לקבל ילדה מזוגיות קודמת.
"אחרי חודשיים ביחד הוא נעלם לי לכמה ימים ורק אז הרגשתי כמה הוא חסר. צילצלתי אליו ואמרתי: 'אני לא מוותרת'. הוא ענה, 'אבוד לך, אני כבר ויתרתי, אני לא רוצה', אבל הצלחתי לשכנע אותו להיפגש. אנחנו שנתיים ביחד ויש לנו ילד בן שנה. נכנסתי להיריון שלושה שבועות אחרי שהוא עבר לגור איתי, לפני שהספקתי אפילו להוסיף את שמו לתיבת הדואר ולשלט בדלת הדירה. עם שני הילדים שלי נכנסתי להיריון ברגע שרק התחלתי להשתעשע במחשבה. זו ברכה".
קובה חמוסטה vs. גזר
"עד שג'וני נכנס לחיים שלנו, לילי ואני היינו זוג לכל דבר. טסנו ביחד לחו"ל, יצאנו ביחד למסעדות. התגובה הראשונה שלה, כשהוא עבר לגור איתנו, הייתה: 'הוא צריך לישון ארבע שנים על הספה — ורק אז הוא יוכל לעבור לחדר שלך', כאילו שזה עניין של ותק.
"לפעמים אני מסתכלת על השינוי שעבר על ג'וני ולא מאמינה. לפני שנתיים הוא עוד גר בפלורנטין והאחריות היחידה שרבצה על כתפיו הייתה כלפי עוגיות עבאדי. אחרי שעפרי נולד הוא עזב את המסעדנות, זה מקצוע קשה לאבא של תינוק, ומאז הוא מבשל בבית ומוכר. קייטרינג של איש אחד. הבית מפוצץ בקובה סלק וקובה חמוסטה, הוא אופה לחמניות, ואני יושבת מולו ומכרסמת גזר, כי לפני ארבעה חודשים הפסקתי לאכול גלוטן. זה מומלץ מאוד ונחשב בריא, אבל אני כל הזמן רעבה. בהתחלה נטרפתי מהריחות, אבל בסוף התרגלתי".
הכל נשאר במשפחה
"כל בוקר אני קמה בשש ומבלה שעה שלמה עם עפרי. זו השעה האהובה עליי ביממה. בשבע אני מעירה את לילי, מתארגנת על עצמי, טסה לעבודה וג'וני לוקח פיקוד על שני הילדים, מביא אותם למשפחתון ולבית הספר.
"לילי קוראת לו ג'וני, או מציגה אותו בתור בן הזוג של אמא שלה, ויש לו סמכות הורית מלאה. גם כשעפרי נולד, לילי עברה תהליך של חיפוש והגדרה מחדש. זה טבעי. היא מעולם לא קראה לו 'חצי אח', הוא הכי אח שלה. בכוונה גם הכנסתי אותו די מהר לחדר שלה. כשהוא בוכה בלילה, לילי מתעוררת וחוזרת לישון וזה לא סוף העולם. עכשיו היא כבר מקריאה לו ספרים, וכשאני יוצאת מהחדר לרגע היא שומרת שלא יכניס לפה מטבעות וגולות. הוא מאוד זריז ושובב. בעוד ארבעה חודשים הוא כבר יידע ללכת, ואני מקווה רק שבחופה הוא יצליח לשבת בשקט לכמה דקות".
אם אשכחך ירושלים
"לא היה לי דחוף להתחתן, ממש לא, בשביל מה, אבל ג'וני הוא ילד טוב ירושלים — הוא אגב באמת מירושלים במקור — וזקוק הרבה יותר ממני למסגרת. עוד לפני שנכנסתי להיריון הוא התחיל לדבר על חתונה, אז ידעתי שמתישהו זה יגיע. פעם אמרתי לו: 'אולי תפסיק לעשות איתי דילים על חתונה כשאנחנו שוטפים כלים במטבח? אם אתה כל כך רוצה אז תציע, כמו גבר'. אפילו הזהרתי אותו, 'אל תקנה לי טבעת', כי לא רציתי שהוא יחשוב שאני מחפשת יהלומים. פשוט חיפשתי את ההתייחסות והמחווה. לפני חודש, בחמישי בלילה, יצאנו לחגוג שנתיים ביחד. ישבנו על הבר עם קוקטיילים ובלגן, ופתאום הוא הוציא מהכיס טבעת – אפילו לא בקופסה, ואמר: 'אולי תשימי אותה על האצבע?'
"התרגשתי נורא. כן, היו גם דמעות. למחרת דיברתי בטלפון עם חברה ששאלה: 'נו, מתי זה קורה?' ואמרתי לה, 'לא יודעת, התאריך היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא... תישארי על הקו, אני פותחת יומן, אם ה־16 ביוני, יום הפטירה של אבא שלי, נופל על יום שישי, אז...' וכן, זה יצא בול. כשבישרתי לאמא שנתחתן ביום פטירתו של אבא, אצלה בגינה, היא אמרה: 'השנה אבא היה אמור להיות בן 80'. פתאום הכל קיבל משמעות חדשה". •
סטיילינג: נעה נוז'יק / איפור: נירית הירשמן / שיער: עדן ירושלמי / צולם בבית השמחות, מנחם בגין 21, תל־אביב