התובעת, עובדת זרה ממולדובה, שובצה ב-2009 על ידי חברת הסיעוד "משמרות" כמטפלת סיעודית של הקשיש. היא הועסקה אצלו כשלושה שבועות בלבד שבמהלכם הוא התעלל בה פיזית ומינית, כלא אותה, אנס אותה וביצע בה מעשי סדום.
ב-2010 היא הגישה נגדו תביעת פיצויים לבית הדין לעבודה בבאר שבע על פי החוק למניעת הטרדה מינית. תביעתה התקבלה והוא חויב לפצות אותה ב-350 אלף שקל. השופטת יעל אנגלברג פירטה את מסכת ההתעללות המצמררת שעברה האישה, שבמהלכה איים עליה הקשיש שאם תחשוף את המעשים ישלח אותה חזרה למדינתה או "ידאג להכניסה לכלא".
בערעור שהגיש הקשיש לבית הדין הארצי לעבודה ב-2014 הוא טען שבית הדין האזורי חרג מסמכותו כשקבע שביצע מעשי אינוס והטרדה בכפייה, שכן לשיטתו, החוק למניעת הטרדה מינית אינו מסמיך את בתי הדין לעבודה לדון בתביעות נזיקין שעניינן אונס.
מנגד סיפרה העובדת שהקשיש משלם לה בינתיים את סכום הפיצוי שנפסק לטובתה ב"טפטוף" של 1,000 שקל בחודש בלבד, ושמצבה הנפשי והכלכלי קשה ביותר.
נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט יגאל פליטמן, הבהיר שאין בכוונתו להתערב בקביעות עובדתיות. אולם באשר לסמכות, הוא הסביר שהחוק מגדיר "הטרדה מינית" כעוולה אזרחית שבגינה רשאי בית הדין לעבודה לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק.
לדבריו, למרבה הצער, אף שהמציאות הוכיחה את שכיחות התופעה, החוק נותר בהגדרתו המצומצמת. עם זאת, הדגיש, אין זה סביר שהמחוקק התכוון להפחית מחשיבותו של החוק ולא לכלול בו מעשים חמורים יותר מ"הטרדה".
כמו כן, הוסיף השופט פליטמן שהקביעה שלפיה בתי הדין לעבודה אינם מוסמכים לדון בתביעות שעניינן אונס היא אבסורדית. כך למשל, הדבר יביא למצב שבו אם לאחר תום הדיון יסיק בית הדין שמדובר באונס הוא ייאלץ להעביר את הדיון לבית המשפט האזרחי, על כל המשמעויות הקשות שעלולות לנבוע מכך.
בסיכומו של דבר נקבע שבמקרה של עבירות חמורות של אונס ומעשי סדום, לעובדת נתונה הזכות לבחור אם להגיש את התביעה לבית משפט אזרחי או לבית הדין לעבודה. בנסיבות אלה דחה השופט את הערעור של הקשיש, שחויב בהוצאות של 50 אלף שקל.