ביולי 2012 נפלה התובעת בדרכה למכולת הסמוכה לביתה, ונפגעה בקרסול ובמפרק רגל שמאל. בתביעה היא טענה שהעירייה התרשלה בתחזוקת המדרכה והפרה את חובתה לדאוג לתקינותה. אורתופד מומחה מטעם בית המשפט קבע כי בעקבות הנפילה נותרה לה נכות צמיתה של 14.5% והיא נמצאה ב"אי כושר עבודה מלא" למשך חמישה חודשים ובאי כושר חלקי שלושה חודשים.
מנגד טענו העירייה וחברת איילון המבטחת אותה שהתובעת נפלה כתוצאה מסחרחורת ולא בגלל פגם במדרכה. לתמיכה בטענתן הן הציגו מסמכים רפואיים המעידים שהאישה התלוננה בעבר על סחרחורות וכן את דו"ח הפינוי של מד"א, שבו נכתב כי "התעלפה לאחר שהרגישה סחרחורת". לטענת הנתבעות יש לייחס משקל רב לדו"ח שנכתב ללא פניות ובזמן אמת.
הנתבעות הוסיפו שלאישה יש אשם תורם משמעותי, שכן היא הכירה היטב את המקום והייתה צריכה לשים לב לאופן הליכתה, מה גם שהפרשי הגובה במדרכה היו מזעריים.
התובעת טענה בתגובה שאין לייחס לדו"ח מד"א משקל רב מאחר שהאמור בו נמסר בעודה מעורפלת כתוצאה מהנפילה, והדברים לא נרשמו בזמן אמת מפיה אלא בבית החולים על ידי חובש שלא שמע אותה אומרת אותם. היא הוסיפה שהמסמכים הרפואיים שהוצגו על ידי הנתבעות אינם עדכניים ומבוססים על תלונות מלפני 14 שנה.
השופטת נעם חת מקוב קיבלה את טענת התובעת לגבי דו"ח הפינוי. לדבריה, "לא ניתן לבנות תילי תילים על רישום זה" שכן התובעת הייתה מן הסתם בשוק מסוים מהנפילה ומהכאבים. מה גם שהדו"ח נכתב בבית החולים לאחר הפינוי, "ואין הדבר דומה לרישום מילה במילה מפי התובעת בזמן אמת".
לפיכך נקבע שהגורם למעידה היה הפרשי הגבהים במדרכה והעירייה אכן הפרה את החובה החקוקה בפקודת העיריות לדאוג לתקינות הרחובות שבתחום שיפוטה, למנוע ולהסיר מכשולים.
עם זאת, השופטת חת מקוב ייחסה לתובעת אשם תורם בשיעור 50% שכן האירוע התרחש סמוך למקום מגוריה, שאותו הכירה היטב, ולא היה קושי להבחין במפגע במועד התאונה - שאירעה באור יום מלא.
בסיכומו של דבר העמידה השופטת חת מקוב את סכום הנזק שנגרם לתובעת על 86 אלף שקל, אך בשל האשם התורם חייבה את העירייה לשלם לה 43 אלף שקל והוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,060 שקל.