התאונה התרחשה בדצמבר 2012, ומאחר שהמכונית הפוגעת לא הייתה מבוטחת בביטוח חובה, הגישו הוריה ועיזבונה של ההרוגה את תביעת הפיצויים נגד הנהג ונגד "קרנית" – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. במאי 2016 הסכימה קרנית לפצות את ההורים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. במקביל, היא הגישה הודעת צד שלישי נגד הנהג הפוגע ובה דרשה שישפה אותה במלוא סכום הפיצויים.
הנהג טען שיש לחלק את האחריות לתאונה בינו לבין נהג אחר. לדבריו, בעל המכונית השנייה עמד בחנייה אסורה, ליד סימון אדום לבן, באופן שחסם את אפשרות הנסיעה בנתיב הימני. לדבריו, בשל כך הוא נאלץ לנסוע בנתיב השמאלי נגד כיוון התנועה, ואז קפצה הילדה לכביש והוא פגע בה. הוא הוסיף שמעוצמת הפגיעה הילדה הועפה ופגעה באגזוז של הרכב החונה.
הנהג החונה טען שבאותו יום חנו כמה כלי רכב בשורה, אחד אחרי השני, כך שכל הנתיב היה חסום. לפיכך, ציין, אין קשר בין החנייה שלו לבין הסטייה של הנהג הפוגע לנתיב הנגדי.
הוא הוסיף שכתוצאה מהפגיעה הוטחה הילדה בעוצמה על הארץ, התגלגלה ונחתה כשחלק מגופה השתחל מתחת למכוניתו באופן שאנשים נאלצו להרים את כלי הרכב כדי לחלצה משם, אך לא היה מגע בינה לבין האגזוז או כל חלק אחר ברכב.
ואכן, השופטת אילת דגן קבעה שהנהג הפוגע לא הוכיח שהיה מגע בין הילדה לבין המכונית החונה. היא הדגישה שלא נמצאו פגיעות או סימני דם על כלי הרכב ואף אחד מהעדים לא סיפר שראה את הילדה פוגעת בו.
השופטת הוסיפה שהנהג הפוגע גם לא הוכיח שהחנייה האסורה היא שגרמה לתאונה. בהקשר זה היא קיבלה את הטענה שבאותו יום חסמה שורה ארוכה של רכבים את הנתיב.
בנסיבות אלה נקבע שהמכונית החונה לא עונה על ההגדרה בחוק של "רכב המעורב בתאונת דרכים", שכן העובדה שהרכב חנה בחנייה אסורה אין בה כשלעצמה כדי להטיל אחריות, במצב שבו לא הוכח קשר סיבתי ומגע בין הרכב למנוחה.
בסיכומו של דבר חייבה השופטת את הנהג הפוגע לשפות את קרנית במלוא הסכום ששילמה, 919,342 שקל. הנהג חויב לשלם לקרנית ולנהג החונה שכר טרחת עו"ד של 133 אלף שקל לכל אחד.