ראשית הפרשה ב-2004: בעלי חברת תכשיטים הגיש תלונה למשטרה נגד אחד מעובדיו בטענה שגנב ממנו רכוש. המשטרה ערכה חיפושים בדירתו של החשוד והחרימה תכשיטים וחומרי גלם, אבל שנתיים לאחר מכן הודיעה לו על סגירת התיק מחוסר ראיות. עוד שנתיים חלפו, והמשטרה הודיעה שהרכוש שנתפס הוחזר דווקא למתלונן, לבעלי החברה.
ב-2015 קיבל בית המשפט המחוזי בלוד קיבל את תביעתו של החשוד לשעבר, וחייב את המשטרה לפצות אותו בחצי מיליון שקל .כל רשלנות המשטרה ועל כך שהחזרת הרכוש למתלונן נעשתה "שלא כדין ולא בסמכות". בעקבות זאת ערערו שני הצדדים לעליון: העובד לשעבר בנוגע לגובה הנזק, ואילו המדינה גם על עצם חיובה בפיצוי.
המדינה טענה שהרכוש התפוס לא היה שייך לחשוד לשעבר, כך שלא נגרם לו נזק, ולכן הוא איננו זכאי לפיצוי. מנגד, הוא טען שמדובר היה ברכושו הפרטי.
השופט יצחק עמית דחה את טענת המשטרה שלפיה יש לדחות את תביעתו של המערער מכוח הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". הוא ציין כי "אילו היה מוכח בפנינו שהמערער גנב את הנכסים מידי המתלונן, היינו נדרשים לסוגיה. אלא שהדבר לא הוכח, כתב אישום לא הוגש, והתיק הפלילי נסגר בהיעדר ראיות... בנסיבות אלה, אין לסגור את הדלת בפני המערער וזכות התביעה לא תישלל ממנו".
בהמשך עסק השופט עמית בשתי סוגיות עיקריות: שווי הנכסים שנלקחו מהמערער, ואם יש חשיבות לשאלה מי היו הבעלים החוקיים שלהם. "לאחר מאמץ להתחקות אחר נתונים מהימנים בתוך סבך הטענות, הגעתי למסקנה כי הרכוש שנתפס היה ממקורות שונים: חלקו שייך למערער באופן פרטי וחלקו קשור לפעילות החברה במסגרתה פעלו המערער והמתלונן", כתב בפסק הדין.
מכל מקום, ומבלי לקבוע מסמרות כלליים, החליט השופט עמית שהחשיבות היא מי החזיק בתכשיטים במועד התפיסה. מאחר שהיה זה המערער, המשטרה הייתה אמורה להחזיר אותם אליו.
בעזרת נוסחת חישוב של כמות התכשיטים כפול הכמות שנתפסה, ובתוספת חומרי גלם וכלי עבודה, העריך השופט את שווי הרכוש שנתפס ב-700 אלף שקל. בכך למעשה קיבל את טענת המשטרה שלפיה זהו השווי המקסימאלי (ולא כמה מיליונים כפי שטען המערער), אם כי תוך מתיחת ביקורת על כך שהמשטרה לא ערכה רישום מסודר של הפריטים שנתפסו.
לפיכך נקבע שבמקום חצי מיליון שקל תשלם המשטרה לחשוד לשעבר 700 אלף שקל. בתוך כך נדחתה בקשת המערער לפיצוי בגין עוגמת נפש, היות שבניגוד לטענותיו, לא הוכח כי המשטרה פעלה בזדון.