במשך שנים ארוכות התנהל סכסוך בין השכנים, שניהלו זה נגד זה הליכים משפטיים רבים, בין היתר בטענה לפלישה לשטח. במקרה הנוכחי ביקשו בני הזוג התובעים פיצוי של 300 אלף שקל על הכפשת שמם ופגיעה בפרטיותם.
הם הציגו שורה של דוגמאות, בהן מכתב ששלח השכן לעיריית חולון, ובו השמיץ אותם והציג אותם כעבריינים. במכתב אחר ששלח למערכת המשפט טען ששכניו חדרו למחשבים שלה וגנבו כספים. טענות דומות הוא העלה בפניות לחברי כנסת, עמותות שונות וגורמים בתקשורת.
התובעים טענו שניסו למכור את הבית עוד ב-2008, אבל השכן הבריחו את הקונים בדרכים שונות, למשל באמצעות תליית שלט שלפיו עומד להיבנות שם בית כנסת. עוד נטען כי השכן פתח נגדם הליכי סרק משפטיים בבתי משפט ואיים שימשיך להטריד אותם "עד אשר לא יהיה להם מה לאכול".
מנגד טען הנתבע שלו היו התובעים מחזירים לו את השטח שאליו פלשו ומשלמים פיצוי, הסכסוך היה מסתיים מזמן. הוא הוסיף שכל מעשיו נעשו על פי חוק וכי התובעים הם המטרידים האמיתיים.
לדבריו, כל טענות התובעים כבר הועלו בהליכים הקודמים ולכן אין להם זכות לטעון אותם שוב (מה שמוגדר בעגה המשפטית "מעשה בית דין").
אבל השופטת ריבה ניב קבעה שטענת התובעים בעניין לשון הרע ופגיעה בפרטיות לא נדונו בעבר, ומתחה ביקורת קשה על השכן: "אין מקום להקל ראש במסכת סדרתית של הצקות, שכתוצאה ממנה נאלצו התובעים למכור את ביתם".
היא פירטה כיצד נקט הנתבע צעדים יצירתיים כדי להציק לתובעים ולהתנקם בהם, וסקרה את מאמציו להבריח רוכשים פוטנציאליים ולפזר תביעות והליכי סרק בבתי משפט שונים ברחבי הארץ, על מנת שהתובעים ייאלצו "לכתת רגליהם מעיר לעיר".
בנסיבות אלה הסבירה השופטת ניב שאין צורך לבחון כל אירוע שצוין בתביעה בנפרד, וקבעה כי מסכת המעשים הכוללת של הנתבע מצדיקה לפצות אותם בגין הפצת דיבה ופגיעה בפרטיות, תוך ייחוס כוונת זדון לנתבע האובססיבי. בסופו של דבר חויב הנתבע לשלם לשכניו פיצוי של 220 אלף שקל.