את הסכום המקורי התחייב האב לשלם על פי הסכם הגירושים בין בני הזוג, שאושר ב-2013 כפסק דין בבית המשפט למשפחה. כשנתיים לאחר מכן הוא הגיש בקשה לפשיטת רגל בשל חובות של כ-2.7 מיליון שקל לנושים שונים. ביולי 2015 הוציא המחוזי צו לכינוס נכסיו והוא נדרש לשלם לקופת הכינוס 400 שקל מדי חודש.
במצב כזה, כאשר כל נכסיו הועברו לידי מנהל מיוחד, נאלצה גרושתו לפנות לבית המשפט בבקשה לקצוב לה מזונות עבור הילדים, כפי שמורה סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל. בהקשר זה חשוב לציין כי השופטים בתיקי פשיטת רגל לא מחויבים לסכום המזונות שנפסק בבית המשפט למשפחה.
האישה טענה שיש להותיר את סכום המזונות על כנו. לדבריה היא משתכרת כ-5,000 שקל בחודש ממקצועה כצלמת ונאלצת להשלים הכנסה בעבודות ניקיון. הוצאותיה החודשיות על הילדים נעות בין 12 אלף ל-15 אלף שקל בחודש, ובמצב כזה היא נשארת עם יתרת חובה גבוהה של אלפי שקלים בחשבונה.
האב לא הגיב לבקשתה אולם המנהל המיוחד של התיק שלו טען כי האישה הגזימה. לדבריו, היא לא ממצה את יכולת ההשתכרות שלה וגם מסתירה נתונים על אודות הכנסותיה השונות. הוא הוסיף שלמראה הוצאותיה החודשיות ניכר כי ההתנהלות הכלכלית שלה לא נכונה והיא צריכה להצטמצם. לעמדתו, שנתמכה על ידי כונס הנכסים הרשמי, היא יכולה להסתפק במזונות של 2,600 שקל לחודש לשני הילדים גם יחד.
השופטת עינת רביד הסכימה עם עמדה זו וציטטה מפסק דין מכונן שניתן בתחום המזונות בפשיטת הרגל ב-2004: שם קבעה השופטת בדימוס ורדה אלשיך כי בעוד הדיון במזונות בבית המשפט למשפחה מתמקד בצורכי הילד מבלי להתחשב בנושים כלל, הדיון בתיק פשיטת רגל מחייב "איזון בין הנזקק למזונות לבין נושיו האחרים של החייב".
באותו פסק דין נקבע כי סכום המזונות שנפסק בבית המשפט למשפחה מהווה רק נקודת מוצא, ו"צרכיו של נזקק המזונות (חשובים כשיהיו)... אינם מהווים עוד חזות הכול". עוד הובהר שם שצריך לבחון מהו התשלום המרבי שאפשר להטיל על החייב במצבו.
בהתאם לכך סברה השופטת רביד שהמנהל המיוחד הציג את האיזון הנכון בין צורכי הילדים לבין צורכי הנושים. לטעמה, אין הצדקה להותיר את סכום המזונות שבהסכם הגירושים על כנו, בין היתר בהתחשב במצבו של האב, שפוטר לאחרונה ומנסה להקים עסק, וקשה לדעת מהן הכנסותיו הנוכחיות והאם יוכל לעמוד בתשלום המזונות.
כמו כן, השופטת רביד תמכה בטענת המנהל שלפיה האם הציגה הכנסות "על הצד הנמוך מאוד" ולא נראה שהיא עושה כל שביכולתה כדי להתפרנס יותר. בסופו של דבר נפסק כי 1,300 שקל לכל ילד הוא סכום שהולם את מצבו של החייב וזה מה שעליו לשלם.