הנהג, צביקה פינקלשטיין, ביקש להישפט בעקבות דו"ח שקיבל בסמוך לצומת הרחובות עמינדבמ ויגאל אלון, והודה בדיון שלא היה לו תו חניה אזורי. עם זאת הוא טען שהתמרור הוצב בניגוד לחוק והעלה כמה טענות לכך. הראשונה הייתה שבתמרור הופיע הסבר כפול לפשר החניה האסורה: לדבריו, על העמוד הוצב תמרור 626 ("חניה לכלי רכב") כשמעליו תמרור 439 שצוין בו ש"החניה בצד זה מוגבלת", ומתחתיו תמרור 439 נוסף שבו צוינו השעות וההוראות בדבר הגבלת החניה לרכב הנושא תו אזורי.
לדברי פינקלשטיין, על פי התקנות צריך תמרור 439 להיות מוצב רק מתחת לתמרור האחר שאליו הוא מתייחס (במקרה זה – תמרור 626) ולא מעליו. בנוסף התקנות קובעות במפורש שאין להשתמש בתמרור 439 בכפילות מתוך כוונה "לחזק" או להבליט" את המסר, משום שהדבר עלול לגרום ל"ירידת ערך" של התמרור המקורי.
טענה נוספת של פינקלשטיין הייתה שהתקנות מתירות להציב עד שלושה תמרורים על כל עמוד ואילו במקרה זה הוצבו ארבעה.
המדינה טענה מנגד שעל התמרור חלה "חזקת תקינות המעשה המנהלי". לדבריה, התקנות מאפשרות אפילו לאלתר תמרורים, ולכן בוודאי שלא נפל כל פגם בכך שעל העמוד היה תמרור נוסף מעבר לכמות המותרת.
אך השופט שלמה איזקסון קבע שמהתבוננות בצילום שהציג פינקלשטיין אין ספק שהתמרור אינו עומד בדרישות שנקבעו ב"הודעת התעבורה, תקנות והנחיות להצבת תמרורים" מ-2014.
השופט הזכיר את פסיקת בית המשפט העליון בעניין אסולין מ-1984, שקבעה כי בעבירות תעבורה שבהן מוטלת על הנאשם "אחריות קפידה" שלפיה אין צורך להוכיח מחשבה פלילית מצדו, אלא רק את קיום היסודות האובייקטיבים של העבירה, יש חובה ל"הקפדה מלאה" על הוכחת עובדות אלה, ואם מתעורר ספק לגבי אחת מהן די בכך כדי לזכות את הנאשם.
נקבע שאמנם הצבת תמרורים נהנית בדרך כלל מ"חזקת תקינות המעשה המנהלי" (הנחה שהרשות המנהלית פעלה כדין), אך אין להחיל את החזקה במקרה זה שבו הוכח בעליל שנפלו פגמים בהצבת התמרור.
השופט סיכם שמאחר שפינקלשטיין הוכיח שבהצבת התמרור נפלו פגמים "אין זה דבר של מה בכך" והוא מזכה אותו.