הכדורגל הישראלי הפסיק לייצר שוערים

גם אם במקום מרציאנו היו עומדים בשער הרוש או קליימן, התמונה העגומה מול ספרד לא הייתה שונה בהרבה. נותר רק להתגעגע ליריבויות בין דוידוביץ' לאוואט או בין קורנפיין לאלימלך

הכדורגל הישראלי לאורך השנים תמיד ידע לייצר שוערים טובים שהיוו תחרות אחד לשני, והמאמנים היו צריכים לשבור את הראש כדי להחליט מי מהם ישחק. דודו אוואט מול ניר דוידוביץ'. איציק קורנפיין מול שביט אלימלך ולירן שטראובר, ויש עוד דוגמאות רבות ליריבויות חזקות וראויות על אפודת ההרכב בנבחרת.

 

לצערי, מצב השוערים בכדורגל הישראלי כיום לא מזהיר, בלשון המעטה. אין שוער או שניים דומיננטיים, ובסופו של דבר מחליטים לפי מי שנמצא בכושר הכי סביר. ועדיין, אני קורא את הכותבים המבקרים את ההחלטה לפתוח עם מרציאנו. בינינו, מישהו יכול להגיד בפה מלא שהרוש או קליימן היו משנים את התמונה באופן דרמטי? התשובה היא לא, והכי גרוע שאין איזו אופציה בולטת באופק.

 

 

שוער הנבחרת הצעירה משחק בליגה הלאומית, ועומרי גלזר הוא בעיקר סימן שאלה שכולם מקווים שיהפוך לסימן קריאה. בעבר רוברטו קולאוטי פתח בנבחרת ישראל כמתאזרח בשל מצוקת חלוצים, אולי הגיעה העת להתחיל לחפש שוער רווק ברחבי העולם ולקוות שנוכל למצוא לו זיווג ראוי בארץ הקודש.