"מאיר פחד שירחמו עליו יותר משפחד מהמחלה עצמה"
ההיכרות בלונדון, החיים לצד עיתונאי ספורט שמכור לעבודתו, הגילוי של המחלה האיומה, הסירוב העיקש שלו לשתף בקשיים, הדעיכה מאז שהפסיק לשדר והלילה האחרון לצידו. אולי איינשטיין מספרת על מאיר של כולנו ועל מאיר שלה
"קשה לי לספר על השעות האחרונות של מאיר כי הוא היה מאוד עצוב וכואב", מספרת אולי, 64, אלמנתו של השדר הכבר־מיתולוגי, מאיר איינשטיין ז"ל, שנפטר בסוף השבוע האחרון לאחר מאבק במחלת ניוון שרירים. "הוא ידע שזה הסוף. כאב לו מאוד והוא סבל. הבאתי את הכורסה אליו לחדר וראינו יחד חדשות וסדרות. לאט־לאט הוא איבד עניין. כעסתי מאוד כשפירסמו שהוא נפטר בזמן שהוא עדיין שכב בחדר, אמנם במצב לא טוב, אבל עדיין חי. הוא מת בחמישי בלילה, בשעה 23:30 כשאני ובני משפחה לצידו. היה בזה משהו נוגע".
את מעכלת את מה שקרה?
"בנשמה הוא חסר לי. אני מרגישה שעקרו אותו ממני. ריקנות עצומה. 41 שנה היינו יחד. מאיר היה החבר הכי טוב שלי בעולם. אני הייתי זו שלוקחת יותר ללב ותמיד הוא היה מרגיע אותי ומכניס לפרופורציות. תמיד היה שם כדי להסביר. היה לו ידע עצום. לראות איתו חדשות הייתה חוויה בפני עצמה. עכשיו אין לי אותו יותר ולא יהיה יותר. אני לא מצליחה לעכל כי אני מוקפת אנשים וטלפונים. אחרי שההמולה תשקע והשקט יחזור, אז אבין באמת את כל מה שקרה".
איינשטיין, בן 65 במותו, היה גבר קשוח. תמיד ביקש לא לעשות מהצרות שלו סיפור גדול. ההתעקשות שלו לספוג ולהכיל כל קושי בלי לשתף איש התבטאה גם בדרך שבה התגלתה המחלה האיומה שקיננה בו.
"באוגוסט 2015 שמתי לב שהוא סוחב טיפה את רגל ימין. אמרתי לו לבדוק את זה. הבת שלנו סיוון ילדה בשווייץ וטסתי אליה. הוא לא הלך להיבדק וכשהוא הצטרף אלינו אחרי חודש הוא כל כך צלע שסיוון ואני בכינו. אמרתי לו, 'מה קרה לך, איך לא אמרת לי כלום?' הוא ענה שזה שטויות. הוא לא רצה להדאיג, פשוט בנאדם שלא התלונן על כלום".
"ישר הלכנו לבדיקות. MRI לראש, גב, צוואר, EMG. ראיתי שהנוירולוג מגמגם. כשאמרו לו שאין גידול בראש הוא היה המאושר באדם. שלחו אותנו לעוד בדיקות ועלה חשד לניוון שרירים אבל לא אמרו לנו את זה. נסענו לפרופ' רכס מהדסה כי שמעתי שהוא אומר הכל בפנים. חיכינו בחוץ ואז מאיר אמר לי, 'יש לי ניוון שרירים. אמרתי לו, 'למה אתה אומר את זה?' הוא אמר 'אני יודע'. הוא ראה שהכל נשלל והוא כבר הבין. כשנכנסנו לפרופ' רכס הוא אכן אמר שיש לו ALS".
איך קיבלתם את זה?
"מאיר אף פעם לא נתן לי להרגיש שהמצב קשה. הוא לא היה בהלם. אמר, 'זה מה יש, עם זה נחיה ועם זה נתמודד'. (בוכה) הוא קיבל את זה בהשלמה".
ואז טסתם לארה"ב.
"אז כתבו שהוא עבר שם ניתוח אבל זה לא נכון. נסענו לבקר את ההורים שלי ואת הבת שלנו סביון כי פחדתי שהוא לא יוכל לנסוע יותר. הם קיבלו את זה מאוד קשה. לראות את מאיר, סמל הבריאות, פתאום עם הליכון. קצת אחרי שחזרנו הוא כבר נזקק לכיסא גלגלים".
מה היה הרגע הכי קשה?
"הגעתי לאסוף אותו מאולפני הרצליה ב־12 בלילה ופתאום ראיתי רק את ההליכון עף באוויר. היו לי דפיקות לב איומות וכל כך נבהלתי. אמרו לי, 'מאיר נפל'. הכניסו אותו לרכב והגענו הביתה. אני כבר הכנתי כיסא גלגלים. תמיד התכוננתי מראש. מאותו רגע הוא היה בכיסא גלגלים. הוא היה משוכנע שהוא יקום אבל לא קם יותר".
והוא התעקש להמשיך לעבוד.
"כל זמן שהוא יכול היה לשדר, הוא לא קיטר על קשיים פיזיים. לא התלונן, רק רצה לשדר. הוא לא היה יכול ללכת למגרשים אז שידר מהאולפן. ברדיו סידרו לו מיד קו שידור מהבית והדיבור שלו אז היה בסדר גמור. לקראת הסוף גם זה התחיל להשתבש. ברגע שאיבד את הדיבור ידעתי שזהו זה, הוא כבר מרים ידיים".
ואת?
"הרופא אמר לי שאני מדהימה כי כל הזמן הייתי צעד לפני המחלה. איך שאמרו לי שהוא חולה ישר חיפשתי בית אחר כי גרנו בבית של שלוש קומות. מאיר מאוד כעס. הוא אמר לי, 'אני עולה את המדרגות, למה את מחפשת בית אחר?' אמרתי לו, 'אני מתכוננת, לא תרצה - לא נעבור'. כשהוא היה בכיסא גלגלים וכלוא בבית הוא חיכה שנעבור ואחרי שבוע זה כבר קרה. רציתי רק להקל עליו".
ואיך את התמודדת עם הקושי העצום הזה?
"אימצתי חברים טובים כמו כדורי הרגעה ושינה, פסיכולוג. הלכתי פעמיים לקבוצת תמיכה. במשך היום תיפקדתי כי ידעתי שאני חייבת. לא היה לי זמן לחשוב".
בדצמבר הודיע איינשטיין בשידור על מחלתו בצורה אופיינית - ישירה, חסכנית, עניינית, חפה מרגשנות.
"הוא התייעץ איתי לפני. אמר לי שזה מה שהוא הולך לומר. הוא בחר את המלים במדויק. הוא ידע שיש שמועות והוא רצה לגמור עם זה ובחר לעשות את זה בפלטפורמה שלו, במילים שלו. אמר להם מראש, אני לא רוצה שום שיחות אחרי זה על הנושא.
"צפינו בחדשות כשהגיע הקטע שבו ח"כ קארין אלהרר אמרה שח"כ אורן חזן אמר לה שהוא מרחם עליה, מאיר עצר את ההקלטה ואמר לי, 'ראית ממה היא נפגעה? מזה שהוא אמר לה שהוא מרחם עליה. את זה אני לא רוצה. אני לא רוצה רחמים'. הוא פחד שירחמו עליו אפילו יותר משפחד מהמחלה".
וכשהוא חזר מהשידור?
"הייתה לו סוג של רגיעה על הפנים. הוא רצה להמשיך לשדר, אבל ביקש הבנה".
הוא קיבל תגובות חמות מאוד על הצעד הזה.
"אמרתי, זה אדם שראה ושמע את ההספדים עליו עוד בחייו. כולם כתבו לו דברים מדהימים. אלפי סמסים וטלפונים וכולם רצו לשמוע מה הוא אומר ולראיין אותו. אין עיתונאי ותחנת טלוויזיה שלא התקשרו. אמרו לו, 'עשית דבר ענק באומץ לב, תספר'. אבל הוא ענה, 'אמרתי את שלי וזהו. לא רוצה לדבר על זה יותר'. באיזשהו שלב הפסיק לענות לטלפונים והיו מתקשרים אליי".
לקראת הסוף הוא כבר שידר מהבית.
"המנהלים שלו מדהימים. גם בערוץ הספורט ובצ'רלטון וב־103. הם התקינו צלחת פה בחצר ואמרו לו, 'אפילו אם תשדר פעם בחודש - שווה לנו'. הם לא היו עוצרים אותו גם אם היה אומר מילה בשעה. (ר' מסגרת)".
ואז הגיעה הנקודה שבה הוא לא יכול היה להמשיך לשדר.
"מאיר איבד את הקול בחודשים האחרונים. הוא שידר לאורך זמן בדיבור מאוד צולע. ב־5 בפברואר הוא הרגיש שזה כבר נשמע נורא ולא רצה יותר. אני כל הזמן עודדתי אותו ובסוף היה קשה לשמוע וכאב לי כשפתחתי את הרדיו. מאיר הרהוט עם הקול הנפלא. הוא חיפש דרכים לדבר פחות, זה היה קשה, אבל זה עשה לו טוב. אמרתי לעצמי, הוא לא נשמע כל כך טוב, אבל אנשים יודעים שהוא חולה והוא קם בבוקר עם תשוקה לעבור על העיתונים אז אני לא אקח את זה ממנו. כשהוא שאל אמרתי לו, 'אתה נשמע עדיין בסדר'. לפעמים אמרתי לו, 'היום נשמעת יותר טוב מאשר אתמול'. הרגשתי שפתאום לא כואב לו כשהוא משדר, שהוא לא סובל. אם הייתי אומרת לו שהוא נשמע נורא, הוא היה מפסיק אבל למה שאקח לו את זה אם יש לו עוד חודש של אושר?'"
מה קרה לו אחרי שתלה את המיקרופון?
"אחרי שהפסיק לשדר הוא דעך. פחות קרא. פעם העיניים שלו היו רצות לכל דבר כתוב, אפילו סתם עלון שהבאתי הביתה. הוא גם הפסיק לדבר בחודשיים האחרונים. החבר'ה באו אליו ודיברו והוא הקשיב והיה מתוסכל כי לא היה יכול להשתתף בשיחה והיה לו מה לומר".
ואיתך?
"בשבועות האחרונים הוא היה כותב לי באייפד. הוא כתב לאט. לא דיבר. לא היה במצב רוח. המצב הידרדר גם נפשית. ידעתי שברגע שלא ישדר יהיה לו קשה. אפילו לא רצה לקרוא את הספורט. אמרו לו שאפשר להתחבר למכונת הנשמה ולדבר במחשב דרך מצמוץ בעיניים והראש עובד מאה אחוז, אבל הוא אמר לי מראש, 'אני לא הולך לעשות את זה בשום אופן'. זה לא החיים שהוא רצה".
*
עבור דור שלם של ישראלים, מאיר איינשטיין היה הקול שליווה את הלמות התופים של הדופק המואץ אחרי שער מטורף או ריצת גמר היסטורית. מהפארק דה פראנס, דרך השואו של יוסייאן בולט, הגביע של מכבי תל־אביב נגד פנאתינייקוס ועד אינספור שערים, במונדיאלים ולא פחות חשוב - משבת לשבת, ביקום הספורטיבי הכה ישראלי שבין הקופסה לאורווה. אבל עבור משפחתו הוא היה קודם כל מאיר, הסלע המשפחתי. גבר מזן ישן, מופנם, סולד מפינוק, כמעט סגפן.
"כשהכרתי אותו הוא לא היה מאיר איינשטיין, אלא מאיר שלי. נפגשנו בלונדון, מאיר נסע ללמוד תקשורת ועבד בביטחון של השגרירות. אני עזרתי לידיד להרים משרד נסיעות. נפגשנו במסיבה והוא רצה כרטיס טיסה לארץ. הוא קנה דרכי ולא נפרדנו מאז. הוא נסע ללימודים בשיקגו אבל התקשר אליי משם ואמר לי, אני לא נשאר פה, אני רוצה להתחתן. אמרתי לו, 'עם מי אתה מתחתן?' הוא אמר 'איתך'. הוא ויתר על הכל בשבילי. התחתנו בארץ בנובמבר 1975, שלושה חודשים אחרי שהכרנו וחזרנו ללונדון. סיון נולדה שם ב־1978. כבר אז הוא היה מכור. על ההתחלה הוא לקח אותי למשחק בוומבלי. לא עניין אותי כדורגל ולא הבנתי מה הוא משלם כל כך הרבה כסף לכרטיסים למשחק, אבל בסדר, זרמתי איתו. כשהמשחק התחיל ראינו קבוצה שלמה רצה קדימה לשורה הראשונה והיה ברור שהם ישראלים. ואז מאיר אמר לי שאלה השחקנים של הפועל באר־שבע. הם זכו באליפות ונסעו למשחק כפרס. באליפות האחרונה שלהם הוא כבר היה חולה. סוג של סגירת מעגל מוזרה".
הקריירה שלו בקול ישראל התחילה שם.
"כן. הוא העביר תוצאות של הליגה האנגלית. בגללו הפכתי להיות אוהדת שרופה של קווינס פארק ריינג'רס. הלכתי למשחקים. בלונדון הוא היה קורא את כל העיתונים וראה המון חדשות וספורט. הוא היה חולה אקטואליה. בגיל שמונה הוא כבר הוציא עיתון וכתב מכתבים לחברי כנסת".
ב־1979 בני הזוג חזרו לישראל עם סיון, תינוקת בת שנה.
"הוא שידר משחק של בית"ר ירושלים ב'שירים ושערים' ואמרתי סבבה, אני אוהבת כדורגל, אבל זה ממש לא היה כמו באנגליה. חשבתי שימק"א יהיה כמו וומבלי. האוהדים של בית"ר חיבקו אותי כשהם הבקיעו. זו הייתה פעם ראשונה ואחרונה שראיתי כדורגל בארץ. מאיר הבין, לא התבאס".
הרצינות, החריצות, הגישה העיתונאית וההתלהבות הגועשת הפכו את איינשטיין לכוכב ב'שירים ושערים'. אולִי נתנה לו גב בבית.
"אני התחלתי לעבוד בעיצוב אופנה והוא היה מכור לעבודה שלו. שדרן כדורגל ואחר כך גם כתב כלכלי וכתב בצפון. למרות היחסים הקרובים בינינו הוא לא היה טיפוס שמשתף כשקשה לו. הוא התמודד בלי לבכות אכלו לי, שתו לי. פעם השעו אותו מ'שירים ושערים' כי הוא אמר בעט את הכדור ולא 'בעט בכדור'. גדעון לב ארי תפס עליו קריזה. כתבו בעיתון שמאיר הושעה. בדקנו במילון וראינו שאפשר גם כך וגם כך. אני זוכרת שהתקשרו אליו אז חברי כנסת ומאמנים ואמרו, 'זה לא ייתכן, אנחנו רוצים לדבר עם גדעון'. הוא ביקש שאף אחד לא יתערב ולא ידבר בשבילו. אחרי שבועיים־שלושה גדעון קרא לו ואמר לו, התנהגת כמו ג'נטלמן אנגלי ואני רוצה לפצות אותך. אני מרגיש רע עם ההשעיה שלך. ואז הוא שלח אותו ללוות את הנשיא הרצוג לנסיעה של חודש לאוסטרליה וניו־זילנד".
בתחילת 1990 איינשטיין עבר לטלוויזיה. הערוץ הראשון שידר אז בבלעדיות את משחקי הליגה הבכירה. עבור איינשטיין זו הייתה נקודת הזינוק לפנתיאון. "יואש אלרואי ביקש ממנו לבוא והוא לא היסס. הוא היה מאושר. היו צוחקים עליו שהוא בא לשדר עם כרטיס אוטובוס. בלי דפים, בלי פרומפטר. הכל היה אצלו בראש. היה לו זיכרון מטורף לפרטים. גם את תוכניות הרדיו הוא ערך והכין, סמך תמיד רק על עצמו. הוא היה פרפקציוניסט ורצה לדעת בדיוק מה הולך לקרות בשידור. בבית הוא סמך עליי".
הוא לא ידע שהולך ליפול עליו שער ניצחון של עטר בפריז.
"זו הייתה טראומה רצינית מבחינתו. אני ריחמתי עליו, 'וואו, זה רגע שיא של כל שדר ודווקא אז הולך לו הקול והוא לא מצליח לצעוק. סיוט'. והוא חשב בדיוק כמוני. לא חשבנו שזה יהיה להיט היסטרי. זה מאיר, שום דבר לא היה מבוים או מוכן מראש, הוא שידר מלב ומהנשמה".
השער הזה עשה ממנו סלב.
"ככל שהוא התפרסם יותר, ככה הוא פחות רצה לצאת מהבית. בקושי היה מוכן לצאת לסרטים ולמסעדות. הוא רצה נטו את העבודה והשידור. היה לו מעריץ עיוור בשם עימאד שאמר לו, 'אתה העיניים שלי. כשאני שומע אותך משדר אני לא צריך לראות'. היה מתקשר אלינו מדי פעם. אפילו בפריז בשאנז אליזה צעקו לנו 'שער!' והוא צחק. בלוס־אנג'לס הקיפה אותו קבוצת ישראלים בבית קפה. אהבו אותו. קיבל תגובות נהדרות ברחוב".
מה היו אומרים לו?
"שהוא השדר מספר אחת ואוהבים אותו. המון צעקו לו, 'מאיר, תסתפר'".
ואת?
"הוא היה אנטי לגמרי לתספורות. אני זוכרת שהוא הלך להסתפר בירושלים אצל ספר שהמליצו לו בטלויזיה ואמרתי לו, 'אל תלך אליו, הוא ממש גרוע'. הוא חזר ונראה קטסטרופה. אמרתי לו, 'זה נראה נורא'. אמר, 'ברור שתגידי את זה כי הזהרת אותי לא ללכת אליו'. למחרת היה כתוב בעיתון, 'מי זה הספר של מאיר איינשטיין, תגידו לנו שלא נלך אליו' (צוחקת). אז החלטתי להביא ספר הביתה וכך זה היה בעשר השנים האחרונות. וגם זו הייתה מלחמה כי מאיר לא רצה להסתפר. חיפש כל הזמן תירוצים וכשהסתפר היה מבואס, חוץ מאשר כשהבנות שלו החמיאו לו".
זה הפך לסמל שלו.
"אני לא כל כך אהבתי את הסמל המסחרי הזה. לא הלכנו לרבנות בגלל זה".
כעסת כשאייל ברקוביץ' אמר שזה מה שהוא יזכור ממנו?
"זה לא ראוי לתגובה".
איך מאיר התנהל בביתו שלו?
"בעיקר היה מפונק ויחד עם זאת מאוד צנוע בדרישות שלו. תן לו את האספרסו, חביתה עם גבינה וכמה פרוסות לחם והוא מאושר".
ידע לבשל?
"לא ידע לעשות חביתה. עד היום תשאל אותו איזה קפה אני שותה, הוא לא יודע".
התפנק על הנכדים?
"היה משוגע על הנכדים. בסוף היה לו ממש קשה להסתכל עליהם כי ידע שבקרוב לא יראה אותם יותר. כל כך כואב לי שלא יזכה לראות אותם גדלים".
איך הבנות שלכם הגיבו?
"הן לקחו את זה כמובן מאוד קשה. סביון גרה בלוס־אנג'לס וסיון בציריך, כך שהמרחק הקשה עוד יותר. סביון ניסתה בכל אופן לארגן צוות מומחים בלוס־אנג'לס, אך הם לא חידשו לנו שום דבר. סיון חזרה לישראל עם בנה כדי להיות איתנו. זה לראות את מאיר, שהוא החזק והבריא ואני זו שהייתה מקטרת תמיד, על צרבות וכאבי ראש וכל מיני שטויות וכולסטרול וכל המחלות והוא היה בריא לגמרי - ופתאום הבעל המדהים שלי והחזק והבריא יושב בכיסא גלגלים. הגבוה הזה שאני אומרת לו, תוריד לי את זה מלמעלה' כבר לא יכול להוריד לי מלמעלה, זו הרגשה מאוד עצובה".
מתי היה הכי קשה?
"במשך היום אתה צריך לתפקד וכשמגיע הלילה אתה לא נרדם בגלל הפחדים והמחשבות. ודווקא מאיר סירב לכדורי שינה, הוא הבין שהראש זה הדבר היחיד שנותר בריא במחלה הזאת, הוא פחד לאבד גם אותו. הרופאים נתנו לו בין שלוש לחמש שנים. חשבנו שיהיה לנו יותר זמן יחד".
הנר שלך, מאיר
אור צלקובניק, מנכ"ל רדיו 103fm , מספר על השיעור הכי גדול שהעניק לו מאיר איינשטיין
מאיר אינשטיין לימד אותי ואת בני דורי בתעשייה שיעורים רבים בתקשורת. אך את השיעור האמיתי הוא לימד אותי בחודשיו האחרונים, כמנהל, אבל קודם כל - כאדם. שידורים מהבית קיימים בעולם התקשורת, אבל הם נדירים בתוכניות ספורט פריים טיים, המבוססות על פאנל מרובה מגישים, בהן הדינמיקה ומהירות התגובה של המשתתפים היא מקור ההנאה העיקרי של המאזינים. ובכל זאת, כשמאיר סיפר לנו על מחלתו ידענו שאנחנו לא מוותרים, כי מאיר לעולם לא ויתר. היה לנו ברור שאנחנו נמשיך עם השידור ככל שגופו של מאיר יאפשר לנו, ואכן כך היה. עם הזמן גילינו שהטכנולוגיה ונכסיו האינסופיים של מאיר מאפשרים לנו את הבלתי אפשרי והענקנו למאזינים עוד כמה חודשים של חדשות ספורט מקצועיות, ולמאיר - כך נודע לנו מאוֹלי, אשתו המיוחדת - הענקנו עוד כמה חודשים של הנאה, של אמונה בחריפות מוחו, ושל הכרת תודה מהציבור הישראלי.
בימים אלה מסתבר שזו לא הייתה רק הכרת תודה של הציבור אלא אהבה של ממש: אולי מעבר למקצועיות הייתה זו אותה אנושיות מיוחדת של מאיר שגרמה לכולם לאהוב אותו, היא זו שגרמה לו להתאים כל כך למקום אליו כולנו שייכים, וגם זו שהתוותה לנו את הדרך כשהתגלו הקשיים העצומים בהם עמד בגבורה. כשמקלפים את הכותרות, הראיונות, והמילים עצמן, נשארים בסוף אנשים. תודה לך מאיר.