מכת מדינה

סדרה של מקרי אלימות בבתי ספר, שנחתמה ב"קבר" שחפרו ילדים בני עשר מקריית־שמונה לחבר מכיתתם, הציפה שוב את השאלה האם החברה שלנו הופכת לאלימה יותר. לאביו של הילד שעבורו נחפר הקבר, התשובה ברורה: "מקרי אלימות מתרחשים בכל בית ספר בכל מקום בארץ. מערכת החינוך צריכה לדאוג להשגחה"

ביום שלישי חזר אלון (שם בדוי) הביתה כשהוא ממרר בבכי, ולא הצליח להוציא מילה מפיו. הבנות מהכיתה שליוו אותו סיפרו להוריו המזועזעים כיצד יצרו ילדים מכיתתו מעין קבר, וציינו עליו את שמו ואת "תאריך פטירתו" של אלון. אז הצליח הבן להגיד לאביו שלוש מילים בבכי: "אבא, שונאים אותי".

 

"אחת הילדות צילמה את ה'קבר', וכשראיתי את התמונה נפל לי הלב", אומר בכאב אביו של אלון. "זה היה הלם גדול. לא יכולתי להאמין שילדים מסוגלים להגיע למחשבות ולמעשים איומים כאלה. לא הבנתי מאיפה זה בא. אני יכול להבין שילדים רבים. אני יכול להבין שיש קללות, אבל לחשוב לעשות למישהו קבר?"

 

ביום שישי אלון לא הלך לבית הספר. הוא נשאר בבית, מנסה להתאושש ולשאוב כוחות ממשפחתו. "מאז המקרה הבן שלי מוקף בהרבה חברים", מספר האב. "אנחנו עושים הרבה שיחות משפחתיות, נותנים פינוקים והקשבה. אנחנו מראים לו שיש מי שעומד מאחוריו. שלא יחשוב שהוא לבד במערכה. שיידע שיש לו גב להישען עליו. אנחנו מדברים איתו הרבה שלא יחשוב שבגלל שלושה־ארבעה ילדים שעשו מעשה נורא כל הפירמידה נופלת. אני בטוח שזה משהו שהבן שלי לא ישכח.

 

"זה משהו שנחרט, אבל אני אופטימי, אני מקווה שזה לא ישפיע עליו לטווח הרחוק. אנחנו מאפשרים לבעלי ידע מקצועי לעזור. גם בבית הספר אומרים שמטפלים במקרה, ואני מקווה באמת שזה יהיה טיפול עומק ולא משהו שיסתכם בהשעיית התלמידים ליום אחד. חרמות ומקרי אלימות מתרחשים בכל בית ספר בכל מקום בארץ — ממטולה עד אילת — וחשוב מאוד שמערכת החינוך תדאג להשגחה יותר פדנטית בהפסקות. צריך לזכור שגם החינוך בבית קובע".

 

הם רק בני עשר, אלון והתלמידים שביצעו את המעשה המחריד. לומדים בכיתה ה' בבית ספר יסודי בקריית־שמונה. אמנם הסיפור שלהם קיצוני, אך הוא רק מלמד על תופעה רחבה ועמוקה בהרבה: החרם, הנידוי החברתי והאלימות הקשה שמתרחשת לעיתים בקרב בני נוער וילדים.

 

המצטיינים של ביה"ס

 

אל לשכתה של ח"כ יפעת שאשא ביטון, יו"ר השדולה לקידום מעמד המורה וההוראה בישראל מגיעות פניות רבות של הורים לילדים שסובלים מחרם, נידוי או אלימות בבית הספר. נכון להיום מטפלת לשכתה בשמונה מקרים כאלה, ובהם פנייה מאמא לילדה שמוחרמת כבר שנתיים על ידי מספר ילדים מבית ספרה. לאחרונה זכו אותם ילדים אלימים בתעודת הצטיינות חברתית, למרות שהם מוסיפים לפגוע בילדה. מקרה אחר שהגיע לטיפולה של ח"כ שאשא ביטון הוא של ילדה בכיתה ב' בצפון הארץ שהוכתה על ידי ילדה אחרת בת כיתתה. לדברי האב, הילדה המכה אלימה כלפי הילדים בכיתתה באופן שיטתי ואף הוצא נגדה צו הרחקה.

 

"כשמדובר באלימות פיזית החברה כולה נעמדת על הרגליים ומשמיעה קול זעקה", אומרת ח"כ שאשא ביטון. "אבל אנשים לא מבינים מספיק את ההשלכות הנפשיות שיש לנידוי החברתי ולחרם, שהפגיעה שהם מסבים יכולה להיות אף חמורה יותר, ובנוסף הם שכיחים במידה רבה יותר. אמנם הנזק כתוצאה מחרם הוא לרוב סמוי, אך זו צלקת שעלולה ללוות את הקורבן לכל אורך חייו. מדובר בתופעות פסולות שעלינו לעקור מן השורש ולגייס לטובת מיגורן את מיטב הכוחות ואנשי המקצוע הרלוונטיים".

 

אנשי המקצוע חלוקים בדעותיהם. חלק סבורים שמדובר בהסלמה, ואחרים מזכירים שהאלימות הזאת תמיד הייתה כאן ורק שינתה את פניה. "שני המקרים האחרונים שאליהם נחשפנו לאחרונה — זירת האגרוף בבית הספר בבאר־שבע ומקרה ה'קבר' בבית הספר בקריית־שמונה — הם מקרים של ילדים שלוקחים אלמנטים מעולם המבוגרים ומחקים אותם", אומרת נירית צוק, מנכ"לית פורטל "עשר פלוס", מומחית למחקר תרבות הילד והנוער. "ילדים כיום משחקים במשך שעות במשחקים אלימים מאוד במחשב ונחשפים לתכנים אלימים בטלוויזיה. השונה במקרים האחרונים הוא שהילדים מחקים תכנים מעולם המבוגרים והופכים אותם לשואו שיש בו קורבן במרכז הזירה, קורבן שכולם רואים מה קורה לו. שני המקרים קשורים בעיניי זה לזה: הקורבן עומד באמצע הזירה, מרביצים לו ואחרים צופים ומריעים".

 

אורי גדס־אילני, דוקטורנט בעבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל, מומחה בטיפול בהתנהגויות סיכון בגיל ההתבגרות, לא רואה קשר בין המקרים. "אלה שתי תופעות שונות לחלוטין למעט העובדה שמדובר בבני נוער בגיל ההתבגרות ובהתנהגויות סיכון", הוא אומר. במשך 16 שנים אני מסתובב בבתי ספר, והאלימות היא דבר שכיח. זה קורה כל יום במאות בתי ספר ברחבי הארץ ומתפרץ לתודעה כשיש מקרה חריג במיוחד או כשיש סרטון. לפני יומיים הייתי בבית ספר יסודי וראיתי שני ילדים בכיתה ו' הולכים מכות, בועטים אחד בשני וסביבם עומדים חברים ומסתכלים עליהם. סיפור הקבר הרבה יותר חמור בעיניי מבחינת ההשלכות על המעורבים, ובמיוחד על הנער הנפגע. ילדים צעירים לא יכולים להבין שהם מתעללים נפשית במישהו, אין להם מושג שמדובר באירוע טראומטי לקורבן. חלק אפילו יגידו שזה נעשה בצחוק".

 

למה זה קורה?

 

"אנחנו חברה אלימה שחיה במתח. סביבנו יש סרטים, סדרות שמשדרות אלימות. אלימות של ילדים ובני נוער תמיד הייתה, אפשר ללכת אחורה עד לסיפור קין והבל. גם בתקופה שלנו הייתה אלימות קשה, כמו האונס בשמרת או הרצח של אסף שטיירמן. מה ששונה היום זו החשיפה לאלימות והתפאורה: לילדים היום יש יותר אפשרויות לבטא את האלימות דרך הרשת החברתית, הטלפון הסלולרי והאינטרנט. זה לא שהילדים נהיו יותר אכזריים".

 

כשזה נגמר ברצח

 

גלי צבי־ויס, עיתונאית, תסריטאית וסופרת, פרסמה לפני חודש וחצי (הוצאת "עם עובד") את ספרה "ופתאום בא החושך", במסגרתו חקרה ארבעה מקרי רצח שאירעו בישראל. אחד מהם של אורגיל מואטי בן ה־17, שליל הרצח שלו לפני חמש שנים עדיין חי בזיכרונו של אביו איציק כאילו התרחש היום.

 

ביום שקדם לרצח התווכח בנו אורגיל עם שני נערים בני גילו. אחרי שתקפו אותו בפארק והסתלקו הם תיכננו לחזור אליו שוב. הם פנו לנער שלישי, הראו לו את תמונתו של אורגיל בפייסבוק ויצאו לכיוון ביתו חמושים בסכינים. כשיצא מביתו בחצות הם תקפו אותו, והנער השלישי דקר אותו בבטנו.

 

"באותו הערב, כמה שעות קודם לכן, נרצח גדי ויכמן על ידי קבוצת נערים ודיברתי עם אורגיל על המקרה", אומר האב השכול. "הוא אמר, 'גדי בסך הכל ביקש שקט כדי שיוכל להרדים את הילדה שלו'. שנינו היינו מזועזעים מהמקרה מבלי לדעת שאורגיל עומד להיות הקורבן הבא".

 

העונשים שקיבלו שלושת הנערים היו מגוחכים, אומר אביו. "מי שתיכנן את הרצח, צייד אותם בסכינים והראה את התמונה — קיבל שישה חודשי עבודות שירות. מי שהמית אותו קיבל 17 שנה. מדובר בנערים שלקחו חיים ואף אחד לא הורשע ברצח. רק בהריגה".

 

מאז, איציק חדור משימה — למנוע את הרצח הבא. הוא מסתובב ברחבי הארץ בבתי הספר ומלמד את בני הנוער להבדיל בין הלשנה לדיווח. מספר להם שאלימות ושיקול דעת לא נכון עלולים לעלות בחיי אדם. כשהוא שומע על המקרים האחרונים, הוא חוזר לאסון הפרטי שלו. "כל מקרה כזה של אלימות יכול להסתיים ברצח", הוא אומר. "אני שומע על המקרים וחושב כמה עבודה עוד יש לי לעשות. אני חושב על אותו ילד שנפגע, איזו עוגמת נפש נגרמה לו. ואותם ילדים שהכינו את הקבר: אם כך הם מתנהגים בגיל עשר איך יתנהגו כשיהיו בני 16? מישהו חייב לכוון אותם. אני מאמין שאין ילדים רעים, יש ילדים לא מטופלים. למנוע את הרצח הבא זו משימה לאומית. אני מקווה שגורמי הרווחה והחינוך יחשבו כמוני ויטפלו באותם נערים שנמצאים בסיכון. מניעת האלימות מתחילה בבית, בחינוך, בבית הספר, וממשיכה בכלים שיש למדינת ישראל להתמודד עם התופעה — באכיפת החוק".

 

הספר של צבי־ויס נולד בעקבות התנדבות בת שמונה שנים בארגון משפחות נרצחים ונרצחות, ו"המטרה שלו היא למנוע את הרצח הבא ולעורר מודעות. יש בנו רצון לטמון את הראש בחול ולא לדעת שזה קיים. הסטטיסטיקה אומרת שבישראל כל שלושה ימים מתרחש רצח. זה מטורף", מסבירה צבי־ויס, שמסתובבת יחד עם אביו של אורגיל בבתי הספר ברחבי הארץ. "החינוך חייב לבוא מהנוער. צריך להאיר את עיני כולם לנושא האלימות, לעצור אותה כמה שיותר מהר".

 

במקרה של אלון בקריית־שמונה התגייסו המורים והתלמידים לתקן את המצב. "מנהלת בית הספר החליטה להפסיק את הלימודים ברגע שנודע לה על המקרה, והמחנכות קיימו שיחות דחופות עם התלמידים על המעשה ועל חומרתו", מספרת ח"כ שאשא ביטון, שבתה לומדת באותה כיתה. "הורי התלמידים המעורבים זומנו, הושעו והתבקשו לכתוב מכתבי התנצלות לתלמיד שנפגע. עלינו לעודד עוד ועוד תלמידים להיות מעורבים ולא לפחד לדבר, כי רק יחד איתם נוכל למנוע מקרים מעין אלה". •