התאונה התרחשה ב-2010 ובמסגרתה התנגש הנהג בטרקטורון ועליו שני רוכבים, שאחד מהם נהרג. התובע לא נפגע פיזית, אולם פסיכיאטר קבע לו 10% נכות נפשית בגין התאונה. בשל כך הוא תבע פיצוי על הנזק מחברת ביטוח "הפניקס".
הפניקס טענה שאין מקום לפצות אותו מאחר שנכותו הנפשית נגרמה מכך שצפה בפגיעתו הפיזית של אדם אחר. משכך, הוא בבחינת ניזוק משני, שאינו עומד בתנאים להכרה בו כזכאי לפיצוי. השופט דניאל קירס דחה טענה זאת על בסיס עמדת מומחה שהעיד כי נזקו הנפשי של התובע נובע גם מהמראות הקשים שבהם צפה וגם מרגשות אשמה על כך שהוא גרם לאובדן.
השופט הבהיר כי העובדה שנזקו הנפשי של התובע לא נובע רק מהיותו עד לפגיעתו של אחר, אלא גם מרגשות אשמה שלו כמי שהיה מעורב פיזית בתאונה, משמעה שהוא אינו רק ניזוק משני, אלא גם ניזוק עיקרי.
בהקשר זה הסביר השופט שאין לערוך חלוקה מלאכותית בין הנכות הנפשית שמקורה במעמדו של תובע כניזוק עיקרי, לבין החלק שמקורו במעמדו כניזוק משני. לדעתו, השאלה אם ניתן להפריד את החלקים של הנכות הנפשית היא בראש ובראשונה שאלה רפואית, והמומחה קבע שההפרדה בלתי אפשרית.
בפסק הדין נכתב: "אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו המשלימה. בהעדר אפשרות לחלק את הנכות הנפשית של התובע בין החלק שנגרם לו כניזוק עיקרי (רגשי אשמה) והחלק שנגרם לו כניזוק משני (צפיה במראות קשים), זכאי התובע לפיצוי בגין מלוא נכותו הנפשית".
בהמשך ההליך בחן השופט קירס אם לתובע יש בכלל נכות רפואית קבועה, זאת במובחן מעניין עצם זכאותו לפיצוי כניזוק עיקרי.
בעניין זה דן בסעיף 34 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, שעוסק בקביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה. לאחר שהשווה וניתח באריכות תלושי המשכורת של התובע – שעבד בתחום הבניין – מן התקופה שלפני העבודה ומן התקופה שלאחריה, השופט השתכנע שהתובע לא הוכיח הגבלה בכושר עבודתו, ולכן קבע כי אין לו נכות רפואית (או תפקודית) קבועה.
עם זאת, לנוכח עדותו של המומחה שלפיה לתובע נגרמה טראומה, נפסק לו פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 17 אלף שקל. בנוסף נפסקו לתובע כ-7,000 שקל פיצויים בגין הפסדי השתכרות בעבר והוצאות רפואיות ונסיעות. כמו כן, השופט הורה לנתבעת לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסך 3,468 שקל.