שלושת השוכרים, שהתגוררו בדירה מ-2009, טענו בתביעה נגד הבעלים שהתקלה בצנרת "נפלה" על החשבון שלהם. לדבריהם, בהתאם להסכם השכירות, היו בעלי הדירה צריכים לתקן את הבעיה אך לא עשו זאת. הם הוסיפו שלא בוצעה "הפרדת מדידה" בין הצינור הראשי לבין הצריכה בדירה, כך שהם נאלצו לצרוך מים ישירות מן הצינור הראשי – תקלה שתוקנה רק לאחר שכבר עזבו.
בסיכומו של דבר טענו הדיירים שלאורך כמה חודשים של ניסיונות לטפל בבעיה מול בעלי הדירה, ועד הבית ותאגיד המים (חברת הגיחון), הם נאלצו לשלם סך כולל של 27,378 שקל – כ-25 אלף שקל יותר מהסכום שהיו צריכים לשלם בפועל.
בעלי הדירה הגישו הודעות צד שלישי נגד ועד הבית וכן נגד חברת הגיחון. טענתם המרכזית הייתה שהאחריות לטיפול בנזילה רובצת לפתחו של הוועד, האחראי לתחזוקת הצינור הראשי. נגד הגיחון נטען שבתקופה הרלוונטית, שיעורי החיובים לא חולקו באופן סביר בין הדירות, באופן שבו התובעים נדרשו לשלם כ-40% מכלל צריכת המים של הבניין.
הרשם ניר נחשון דחה את ההודעה נגד תאגיד הגיחון, לאחר שלא השתכנע שנפלה תקלה כלשהי במונים או בשיטת קריאת החיובים של החברה. במקביל הוא מתח ביקורת חריפה, הן על בעלי הדירה והן על התנהלות ועד הבית.
הוא העיר שהם לא הציגו ראיה כלשהי לכך שביצעו פעולות לתיקון הדליפה בצינור הראשי מלבד טענה סתמית שלפיה בעלי מקצוע שהוזמנו למקום נותרו אובדי עצות. "אין לקבל התנערות שכזו מאחריות מצד נציגות הבית המשותף, ואין לקבל מצב בו התובעים ייפגעו באופן המתואר כתוצאה ממחדלו ארוך השנים של ועד הבית – מחדל אשר גרם מניה וביה להגדלת הנזק כלפי התובעים", הבהיר בפסק הדין.
יתרה מכך, הרשם נחשון הזכיר שהנתבעים כשלו במתן מענה לתובעים, כך שלתובעים לא נותרה ברירה אלא לפנות בעצמם לתאגיד המים לשם ביצוע הפרדת המדידה.
בסיכומו של דבר חויבו הנתבעים לשלם לשוכרים 25,342 שקל בגין הנזק הישיר, בתוספת הוצאות משפט בסך 1,500 שקל, וכן 500 שקל על עוגמת הנפש שנגרמה להם.
עם זאת, לנוכח מחדלו של ועד הבית, המחויב לתחזק ולנהל את הרכוש המשותף באופן תקין, הרשם נחשון חילק את האחריות כך שבעלי הדירה חויבו ב-30% מסכום הפיצוי לתובעים, ואילו הוועד ב-70%.