"פעם", היא אמרה, "הוועד של הכיתה היה אחראי לכל הצרכים של הכיתה, ואמא שלי ושלך היו בוועד, והיה צריך לתפור וילונות לכיתה. אני זוכרת שבאתי עם אמא שלי אליכם הביתה ו..", הנה היא מגיעה לפואנטה של הזיכרון, אמרתי לעצמי, ולי לא נותר אלא להתפלל שלא עשיתי שום דבר רע. שמרתי על קור רוח, אבל עמוק בפנים הייתי חרד.
"והאמהות סיכמו ביניהן מי קונה בד ומי תופרת", היא המשיכה, "ואני זוכרת את אמא שלי מספרת לשכנה שלנו אחרי כמה ימים (כאן התחלתי להבין שאני זכאי, ח"כ) שהיא היתה אצל גברת כהן והיא ראתה את סירי האלומיניום הדקים שפעם בישלו בהם, והיא הוסיפה שהיא לא האמינה כמה מבריקים ונוצצים הם".
טוב, פה כבר נרגעתי לגמרי, אבל נזרקתי שוב לילדות שלי בקריית שלום ולסירי האלומיניום שהיו גאוותה הגדולה של אמא שלי. אני זוכר איך במשך שעות היא היתה שוברת את הידיים ואת הכתפיים שלה, ומשפשת אותם בצמר פלדה. איך היא הייתה מבריקה את אותו אלומניום אפור שישב על פתיליות. ממש עכשיו אני רואה את הקצף האפור שהיה יוצא מהשפשוף, כמו חיה שאכלה רעל. הניקיון הזה היה לאורך כל השנה, אבל בפסח זה היה על גבול הפולחן, יותר עבדות מאשר חירות.
אז במחשבות נוסטלגיות אלה חשבתי על הבוקר שאחרי, ואולי גם על שני בקרים אחרי, וחשבתי על רעיונות למצה בריי, שכולם מעולם הלחם האבוד. אחרי הכל, מרי אנטואנט אמרה שאם אין לחם שיאכלו עוגות, ואני אומר - שיאכלו מצות. מועדים לשמחה ובתיאבון.
המצרכים:
3/4 כוס שמנת מתוקה
1 ביצה
6 מצות רטובות, עטופות במגבת
שוקולד למריחה
קרם וניל
סוכר
קינמון
חמאה מזוקקת או שמן
אופן ההכנה:
באותה טכניקה אפשר לעשות גם גרסה מלוחה:
לבנה עם זעתר
מוצרלה
גבינה בולגרית רכה
שמן זית
חג שמח, וזכרו את הטיפ הכי חשוב: אל תאכלו מצות, תנו לאחרים ליהנות מהסבל שאחרי.