האם נפטרה במרס 2014 והותירה צוואה מ-2002 שבה הורתה את כל רכושה לאחת הבנות. הבת שהודרה טענה בבית המשפט שבעת עריכת הצוואה סבלה אמה ממצב בריאותי ונפשי ירוד. לדבריה, בשנים האחרונות היא פיתחה תלות מוחלטת באחותה, שיזמה ו"ניצחה" על עריכת הצוואה מבלי שאמה מודעת כלל לעובדה שהיא מנשלת את בתה השנייה.
המתנגדת הפנתה לפסקי דין אחרים שניתנו בהליכים בינה לבין אחותה, שבהם נקבע כי האם אינה פועלת מתוך רצון חופשי וכפופה לרצון האחות.
האחות הזוכה השיבה שההתנגדות הוגשה אך ורק מתוך קנאה, ושבזמן עריכת הצוואה הייתה אמה כשירה לחלוטין. היא הדגישה שאמה אהבה אותה מאוד והצוואה היא ביטוי לכך.
השופט מרדכי לוי מינה מומחה רפואי לבחינת כשירות האם במועד עריכת הצוואה בהסתמך על מסמכים רפואיים. המומחה לא מצא בעיה נפשית או קוגניטיבית שהייתה יכולה לפגום בכושרה של האם להבין על מה חתמה.
אבל השופט לוי קיבל את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת. הוא ציין כי אמנם בדרך כלל קיומה של השפעה בלתי הוגנת נבחן על סמך אירועים שהתרחשו קודם לעריכת הצוואה, אך במקרה זה ניתן ללמוד על ההשפעה הפסולה מההליכים המשפטיים שהתקיימו לאחריה.
כך למשל, בדיון מ-2004 בבית משפט השלום בראשון לציון, התרשם השופט שהאחות הזוכה הגישה בשם האם בקשה לצו הגנה נגד הבת המתנגדת, אבל האם עצמה לא ידעה למה היא בבית המשפט. בדיון שנערך שנתיים לאחר מכן התרשם בית המשפט שהאחות הזוכה "נוקטת את כל האמצעים על מנת לבודד את האם מהעולם החיצוני והיא תלויה בה לחלוטין".
על פי השופט לוי, די בכך כדי לקבוע שכל פעולות האם בשנים האחרונות לחייה, לרבות עריכת הצוואה, נעשו על פי תכתיבי האחות הזוכה. הוא הוסיף שפעולותיה של האחות הזוכה, ובראשן בידודה של האם מנכדיה ומהנינים שלה, הם ביטויים להשפעה בלתי הוגנת.
"אין ספק בעיני שראשית ההשתלטות וההשפעה המוטה והבלתי הוגנת... הלכה והחריפה עם השנים", כתב בפסק הדין.