ראש לכנרים

חיים טאוב, מגדולי המורים לכינור שפעלו בישראל מגלה איך מגדלים תלמידים מצליחים

הדבר המפתיע ביותר בקריירה של חיים טאוב כמורה לכינור - לדעתי גדול המורים לכינור שפעלו בישראל אי פעם - הוא שזה בכלל לא הדבר שהוא רצה לעשות: "בונה הכינורות משה ויינשטיין אמר לי יום אחד, 'אתה חייב ללמד כינור, אין מי שמתאים לכך ממך; ולפני שאני הולך לעולמי, תבטיח לי שתלמד'. וכך היה", הוא מספר.

 

טאוב, בן 92, היה הקונצרטמייסטר של הפילהרמונית הישראלית במשך שני עשורים וניגן עם גדולי המוזיקאים במאה ה־20, בהם אלפרד ברנדל ויאשה חפץ. הוא הפך גם למורה הכינור המוערך בארץ והעמיד תלמידים רבים שהפכו לנגנים משובחים. אמש נערך בירושלים קונצרט מחווה לכבודו במסגרת פסטיבל 'אופוס', הזדמנות מצוינת לתפוס אותו לשיחה ולשמוע כמה טיפים.

 

"חינוך מוזיקלי זה לא שטנץ. לכל תלמיד יש את האופי שלו", אומר טאוב. "אני מנסה להבין מה הכוונות של התלמיד שלפניי, ולומד מכל אחד המון, לא פחות משהם לומדים ממני. המנצח האדיר סרג'יו צ'ליבידקה אמר לי פעם, 'לא מעניינת אותי האינטרפרטציה שלך למוזיקה; אתה צריך לפענח את הגישה של המלחין'. וכך אני גם מלמד.

 

"אינטואיציה זה הדבר הכי חשוב", הוא מסביר. "והשקעה ללא פשרות באימונים ובטכניקה. אם תלמיד מגיע אליי עם אינטואיציה בלי הרבה ידע זה דווקא טוב, כי זה יכול להביא ליצירתיות. מאהלר, למשל, נותן הוראות ביצוע כל שני תווים. באך לא; וכמבצע, אתה צריך לדעת איך לפרש את זה. אתה למשל, כשניגנת עכשיו באך על הפסנתר בסלון, למה הגברת לקרשנדו בנקודת הבס המסוימת ההיא?" שואל אותי טאוב. "הרי זה לא כתוב בתווים. פשוט הרגשת שכך זה טבעי ונכון".