ממרומי גבעת חלפון

None

חילופי דורות / אין דרך תמימה להבין את יום העצמאות, מלבד נניח לתלות דגל במרפסת, להתבונן ולגלות בו שוב את שני הפסים הכחולים ואת המגן דוד. מודה שכשהייתי ילד אהבתי באופן בלתי נשלט את יום העצמאות בגלל הדגל, בגלל פטישי הפלסטיק והבנות שהלכנו איתן בדרך למצעד צה"ל על גשר הירקון, עם יד שגירדה את המעקה עד שהאצבעות החלו לדמם. ועכשיו? עכשיו סירבתי לקנות דגל למכונית מהילד הנודניק ברמזור, כי הוא היה ממש נודניק וכמעט איים לפוצץ לי את השמשה השמאלית. ועכשיו וזה אוכל אותי.

 

האזינו לטור של שלמה ארצי 

 

יאללה, דמיינו בעצמאות תשע"ז (שעת הסיכומים הלאומית) שתי טורבינות איטיות שמסתובבת בתוך שני נהרות מקבילים. אחת מסתובבת קדימה ומסמנת את הזמן החדש וגיבוריו, מהפוליטיקאים המיוחצנים ועד תובעי הזהות המזרחית החדשה, מזמרי הסטטיק ועד הכוח הנשי העולה. ואילו הטורבינה השנייה היא זו שבסיבובים שלה הולכים ונעלמים כל מי שהכתיבו עד לא מזמן את החיים שלנו. קוראים לזה חילוף דורי. למשל חטפתי שוק כשגיליתי לא מזמן חנות בסבוסות וממתקים, במקום שבו היה פעם שען שואה ותיק שהכרתי מהימים שעוד הלכתי עם שעון על היד.

 

"ממתי זה ככה?" שאלתי.

 

"מאז שהשען סגר, כי לא רצה למות עם הזמן ביד", ענה המוכר.

 

 

חזרה לאחור / הרבה טיפשים מוציאים פה שם רע לחוכמה, אמר לי מישהו מפעם, ובעצם רצה לומר שהוקפנו במעגלי רדידות וטיפשות. או במילים אחרות, שדי השתנינו מאז יצאו השיירות מתל־אביב לירושלים הנצורה במלחמת השחרור.

 

מה גורם לנו אם כן לרדידות, אם לא מי שהכי משטחים אותנו, כמו הטלוויזיה, הרשתות החברתיות, ובטח ובטח "פרנצ'סקה פוליטיקה, את זונה לא קטנה" (המילים של אריק איינשטיין), שסמניה הקיצוניים הם שני חברי הכנסת שתקפו באופן מבעית את ההורים השכולים לפני שבועיים. עם כאב השכול, רבותיי, לא מתווכחים, כי במדינה כמו שלנו אתה רק מרים את העיניים ופוגש מישהו כואב ודואב.

 

לי יש שנים משאלת לב תמימה שמבוססת על חזון תחיית המתים, והיא שכל בנינו היקרים שנהרגו במלחמות ישראל ישובו הביתה. כי הרי אם למישהו מגיע לחיות ולראות אותנו בפריחותינו, בשמחותינו ובדיכאונותינו, זה הם. לא? אבל זה לא קורה, גם אם נשאיר יותר מ־23 אלף פתקים של בקשות ותחינות בכותל.

 

ועוד משהו. לו היה ניתן לעשות Rewind (חזרה לאחור) על החיים, הייתי חוזר להיות הילד שהלך נרגש עם פטיש ביד בשנת העשור למדינה לראות את הסטנדאפיסט של אז, סעדיה דמארי, בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין), או חוזר אל הרגע המכונן שבו נפלתי מהגדר כששמעתי את האזעקה הראשונה בחיי, או אל רגע מוזיקלי מכונן שבו דחף לי צעיר שחום עור קסטה של זהר ארגוב בבית כלא לנערים שבו הופעתי ואמר לי: "תקשיב לרוח המזרחית שלו".

 

אלה רגעי "פורסט גאמפ" שמחים ועצובים. וכשאני רואה בבית שני זאטוטים פעורי פה מול האייפד בשירת היוטיוב החדשה, אני קצת חרד מזה שאין להם מושג מי היו התרנגולים, גשר הירקון, משינה וכוורת. אבל כשאני מקשיב לשיחת בנות השש, כמו "יש לי אמא לסבית", שאמרה בגאווה ילדה אחת לנעמי הקטנה, ו"אז מה? לי יש אמא גבוהה", השוויצה נעמי – אני מבין את סימני הזמן. אנשים כבר לא שורקים לכלבים, אלא כלבים לאנשים.

 

 

שיירי ארץ אהבתי / וואי, כמה היינו פעם שרים את שירי ארץ אהבתי. זוכרים? ועכשיו? עכשיו אלה לפעמים שיירי ארץ אהבתי.

 

אבל עדיין, יש משהו אופטימי בארץ שאורותיה נדלקים בלילות וכבים כשהשמש הישראלית זורחת. כן. יש משהו נפלא בזה שאנחנו עוד פה במרומי גבעת חלפון, למרות שהערבים רצו להשליך אותנו כבר מזמן לים. ושאנחנו עדיין ממלמלים את אותן מנטרות כמו "אנחנו עם אחד" בעודנו מופרדים, "רוצים שלום" בעודנו מתכוננים למלחמה הבאה ו"לא גזענים" כשאנחנו כן. והכי כיף? העברית החדשה והפוטוגנית, כגון חצי קלאץ' (לא בכל הכוח), חופר (מזיין ת'מוח), נודר (נשבע באמא שלך), מרייר (מתחנף) וטוב בואי (כשהכל נגמר).

 

אז נכון שעדיין מתעסקים פה בהתלהבות בשאלת הזהות החדשה שלנו, אבל בגן הילדים של נעמי, הילדים סמוקי הלחיים כבר לא מגדירים את עצמם דרך עדות, מוצא וצבע עור, אלא דרך זימרת הפייסבוק של נועה קירל ושיירות השליחים על וספות, שמביאים את מגשית "הפיצה של ניצה".

 

 

בולענים ומגדלי יו / יש יגידו שיום העצמאות תשע"ז מסמן רענון, שבירת מיתוסים וארץ חדשה ומסעירה, לעומת אלה שיאמרו שכלום בעצם לא השתנה מתחת למעטה החיצוני הבוהק של ישראל המתוקתקת החדשה. כי אם המלחמה עם הפלסטינים נמשכת, אם המריבות בינינו לא פוסקות ועדיין לא כבשנו את שממת הקניונים בנגב, אז מה שונה? כמה כבישים ענקיים מפוצצים מפקקים?

 

אישית אני עדיין דוגל במשפט של מרגלי יהושע בן־נון, שכשחזרו עייפים מהסיור המודיעיני בישראל הגדירו אותנו גם "ארץ זבת חלב ודבש" וגם "ארץ אוכלת יושביה", או בהגדרתו המצמצמת של חבר שלי שאומר: "מה צריך יותר כשיש אגם אחד, הר שלג אחד, מדבר אחד, רה"מ אחד, בולענים, המון מגדלים סטייל יו ואנשים מצחיקים, חכמים, אמיצים וממציאנים שחיים את חייהם בפינת הים התיכון, כאילו הם מרכז העולם. והרי הם לא".

 

 

מקצה שיפורים / אז תודו שהרלוונטיות מחזיקה פה בעצמאות תשע"ז בערך חמש דקות. שהמלצריות והמלצרים הישראלים יפים ויפות, לעומת המלצרים הקשישים והמשופמים בפריז. ושאם תעשו משאל ילדים הם בטוח יידעו מי אלה נצ'י נצ', סטטיק או טונה, לעומת פוצ'ו (סופר הפלמ"ח), צ'יפופו (הקוף), הזקן (רה"מ הראשון) וחסמבה.

 

העולם כבר "מהיר ועצבני 8". אז אני נע במהירות ועצבנות 9, כשאני כותב את כל זה, כי בחוץ מתרוצצים בדרך לעבודתם המון ישראלים מצוינים מכל הסוגים (שאני מאוד אוהב ומעריך כי הם הקהל שלי), ואיך אפשר בכלל להכליל ולהכיל את כולם בטור אחד קטן.

 

מישהו אמר פעם ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", אז השאלה ביום העצמאות תשע"ז היא, ממה הוא כן מפחד? כי הדרך עומדת להיות ארוכה ומתמשכת, מלאת ייסורים ושמחות ומשתנה מיום ליום.

 

אז בואו נבכה בצער על מותם של חיילינו ביום הזיכרון ונריע לעצמאותנו. אבל בעיקר בואו ניקח לנו הזדמנות נוספת למקצה שיפורים. הרי אנחנו לא הכי גרועים בעולם. להפך, אולי מהטובים שבהם. ודבר אחרון: בסוף קניתי את הדגל מילד אחר עם פוקר־פייס שכשאמר לי בחלון: "קנה דגל, לא תלך ברגל", נקרעתי מצחוק. ועכשיו יאללה, בואו ניקח פטישים מפלסטיק ונחגוג, כי זה הורס לראות את כולנו נהנים כשדופקים לנו פטישים על הראש.