את רגע ההודעה האיומה מכל, אף אחת מהן לא יכולה לשכוח. הן זוכרות את המבט בעיניים של מי שבישר, את המילים המדויקות שנאמרו וקפאו עד היום בחלל האוויר. הן זוכרות את הדם שאזל מגופן, את הלב שהפסיק לפעום לרגע, את העולם שקרס סביבן. עד היום הן כואבות את השכול הנורא ולצידו את פצע ההכחשה. "את צעירה ויפה, זה יעבור", הן שומעות עד היום ומבינות שהציפייה החברתית מהן היא להתקדם הלאה.
אלה בר, שני אומיאל־פלדמן ומיטל מזולה הן שלוש נשים צעירות שאיבדו את בני זוגן בקרב. עבורן שכול הוא שכול והאובדן הוא אובדן — גם אם לא הייתה טבעת והאהבה העמוקה והחד־פעמית שלהן לא מוסדה ברבנות. בהיעדר תמיכה רשמית מצה"ל, שלושתן לוו על ידי עמותת "הותיר אחריו חברה", שנוסדה בשנת 1998 במטרה ללוות חברות של חללי צה"ל בהתמודדותן עם האובדן. את העמותה, המטפלת בלא פחות מ־400 בנות זוג, הקימו פיליס חיימוביץ ובתה, עו"ד תמר חיימוביץ־ריכטר לאחר שמיכל, בתה של פיליס, איבדה את בן זוגה בלבנון. מנכ"לית העמותה היא רינה כהן, ששכלה את בן זוגה במלחמת יום כיפור.
לאחרונה חל שינוי מבורך במעמדן של החברות: בעקבות מאבקן של חברות החללים, שונו במארס האחרון הנהלים באכ"א. מעתה בנות זוג של החללים יקבלו את בשורת האסון מקצין הנפגעים, יוענק להן ליווי נפשי והן תהיינה זכאיות לימי חופש בעת האבל. אלה, שני ומיטל מברכות על ההחלטה, ומקוות שהיא תקל, ולו במעט, על מצבן של החברות שייוותרו לבדן בהמשך.
אלה בר איבדה את פז אליהו ז"ל, שנהרג במבצע צוק איתן
השנה היו אמורים אלה בר ופז אליהו לחגוג עשר שנים יחד. לפי התוכנית, בשנה זו פז היה אמור להציע לאלה להינשא לו והם היו אמורים לצאת לטיול גדול. הם הכירו במחנה של השומר הצעיר כשהיו בכיתה ט'. שבע שנים היו יחד. "פז היה הכי יפה בעולם. היה לו חיוך גדול וזורח. הוא אהב לטייל, ליהנות מהחיים, לראות חברים. גם מהצבא הוא נהנה. הוא היה בפלחה"ן צנחנים, שירת כקצין. פז היה מאוד צנוע. הוא תמיד היה מצטיין בכל מה שהוא עשה. הוא אף פעם לא סיפר שקיבל תעודת הצטיינות, תמיד היינו מוצאים את זה מתישהו מכווצ'ץ' אצלו בתיק", מספרת אלה בגעגוע.
דאגת לו?
"במהלך המבצע והשירות לא דאגתי. ידעתי שהוא מוצלח בהכל, שהכל מסתדר לו. גם במהלך המבצע דאגתי יותר לחברים שלי שהיו שם מאשר לפז, גם מפני שלא איפשרתי לעצמי לחשוב על מצב שאחיה בלעדיו, וגם בגלל שסמכתי עליו שהכל יהיה בסדר".
למרות שגרו יחד בדירתו שבקיבוץ, לא הספיקו אלה ופז להתראות הרבה לפני שנהרג. "הוא השתתף במבצע שובו אחים לאיתור שלושת הנערים החטופים. בין החיפושים לצוק איתן הוא הצליח לסדר רכב מהיחידה, כדי שרק יוכל לעבור אצלי בדרך לדרום, כדי להגיד לי שלום, לתת חיבוק ולקוות שהכל יהיה בסדר וייגמר מהר".
במהלך צוק איתן, יום לפני שפז נפל, הספיקה אלה לשמוע מחבר ששירת איתו שהפלוגה שלו ממש בסדר. שהולך להם ממש טוב. "חזרתי הביתה עם כוחות מחודשים בידיעה שהכל בסדר ולא יקרה לו כלום".
סגן פז אליהו, לוחם בחטיבת הצנחנים, היה בן 22 במהלך צוק איתן. ב־23 ביולי 2014 הוא נהרג מפיצוץ מטען בעת פעילות מבצעית ברצועת עזה. "כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שיש הרוג חדש. פירסמו את השם וזה לא היה פז. הרגשתי סוג של הקלה. במהלך היום חברות שלי התחילו להתחמק ממני, ניסו לקחת לי את הטלפון כדי שלא אוכל לקבל הודעות. כולם סביבי כבר ידעו. ההורים שלי עשו הכל שלא ייוודע לי ממישהו אחר - הם רצו להגיע אליי ולבשר לי בעצמם. כולם עזרו להם למשוך זמן עד שהם הצליחו להגיע אליי - לעבודה. כשאבא שלי נכנס הוא לא היה צריך להגיד שום דבר. מיד הבנתי", היא משחזרת ודמעות חונקות את גרונה.
יום הלוויה וימי השבעה נותרו מעורפלים. "את לא באמת מצליחה להבין מה קורה סביבך. למזלי יש לי את המשפחה של פז שידעה להעריך אותי ולתת לי את המקום שמגיע לי. לכבד אותי. הם ממש קיבלו אותי כבת בית, כמו שפז היה אצלנו".
איך את היום?
"האמת שזה נהיה יותר גרוע. בשנה הראשונה את לא כל כך מבינה מה קורה, את עטופה בהרבה אנשים ואת לא קולטת יותר מדי. גם היום לא משנה שאת יודעת שהוא לא יחזור, את ממשיכה לחכות. זה משהו שנראה לי שתמיד יהיה. עברתי טלטלה גדולה והיה לי מאוד קשה לחזור לשגרה. עדיין קשה לי. כל יום זה אתגר לקום בבוקר. אני שמחה על הדברים הקטנים שיש לי ומעריכה אותם אבל עדיין יש עצב וכאב מאוד גדולים".
איך הסביבה הגיבה לאובדן שחווית?
"כבת זוג שלא הייתה נשואה את מקבלת הרבה מאוד תגובות מהסביבה. יש לי היום בן זוג חדש וקשה לי לשמוע מאנשים משפטים כמו, 'אה, אז עכשיו יש לך חבר, הכל בסדר'. לא, לא הכל בסדר. לצערי זה לא מה שפותר את הבעיה ומעלים את הכאב. אני מנסה להמשיך בחיים, אני שלמה עם הדרך שאני עוברת, אבל קשה לי להסביר את עצמי לחברה, כי אף אחד לא יודע מה קורה לי בלילות, כמה כואב לי, כמה אני יכולה ליפול מסתם שיר שמתנגן ומזכיר לי את פז או כל דבר קטן שישר מחזיר את הזיכרונות ומזכיר שפז איננו. אני משתדלת לחיות את החיים שפז היה רוצה שאני אחיה, ופז היה רוצה שאני אחיה את החיים במלואם. זה ממש לחיות או למות. אין אפשרות להיות באמצע. בן הזוג החדש שלי מקבל את ההתמודדות עם האובדן. הוא תומך, מכיל את הכאב ואת הקושי שלי. הוא נותן לפז את המקום הכי ראוי ונכון".
מה את חושבת על ההנחיות החדשות של צה"ל?
"אני מקווה שבאמת יתנהלו לפי הנהלים החדשים. לצערי עוד בנות ייכנסו למעגל השכול. הלוואי שלא תהיה עוד חברה אחת שתצטרך להתמודד עם המלחמה במשרדים הממשלתיים או הצבאיים כדי להוכיח מי היא הייתה בשביל החבר שלה, איזה תפקיד היה לו בחיים שלה. פז היה כל החיים שלי. גם אני הייתי צריכה להוכיח מה הייתי בשבילו, ולהילחם על המקום שלי, להראות שגם אני קשורה, שצריך להזמין גם אותי לטקסים, שגם אני רוצה לכאוב את המוות שלו".
שני אומיאל־פלדמן איבדה את מֵרום פישר ז"ל, שנפל במבצע חומת מגן
"פגשתי את מרום כשהייתי בת 15 על הדשא בבית ספר", נזכרת שני אומיאל־פלדמן, בת 32. "נפגשנו ממש במקרה. אני הייתי בכיתה י' ומרום בי"ב. שנתיים וחצי היינו יחד - הוא היה האהבה הראשונה שלי ואני האהבה הראשונה שלו. זו הייתה התאהבות מאוד מרגשת ואהבה נורא חזקה. ניהלתי באותם ימים יומן, כתבתי כל מה שקרה בשנה הזאת, כל מה שהוא אמר לי וכל מה שעשינו יחד.
"בהתחלה ההורים שלי לא הסכימו שאלך אליו עד שהם לא פוגשים אותו, אבל מרום לא רצה לבוא כי הוא התבייש נורא. בסילבסטר אבא שלו לקח אותו אליי. הוא ישב נבוך באוטו וחשש לפגוש את ההורים שלי. כשהם ראו אותו הם התאהבו בו מיד. הם ראו שהוא מלח הארץ. שהוא בחור ביישן, מתוק וזהו - מיד הוא נהיה בן בית אצלנו".
סמל מרום פישר שירת בגדוד 51 של "גולני" כלוחם. התקופה הייתה רצופת פיגועים מחרידים, ולאחר הפיגוע במלון "פארק" בנתניה החליטה הממשלה על מבצע "חומת מגן" שנועד לפגוע בתשתיות הטרור בשטחי יהודה ושומרון. מרום הצטרף מיד ללחימה ברמאללה ולאחר מכן עלה עם יחידתו לצפון. ביום חמישי הוא שוחרר לביתו לסוף שבוע אך מיד הוקפץ לשוב להילחם עם הפלוגה בג'נין. הוא נפל בקרב ביום שישי, 5 באפריל 2002.
"ביום שמרום נהרג אחיו הקטן היה אצל אחותי הקטנה. אני הבאתי אותו והתוכנית הייתה שאני גם אחזיר אותו אליהם הביתה. מרום כתב לי, "בוקר טוב מג'נין". הסתמסנו כל היום. שאלתי אותו, 'מה קורה שם?' והוא ענה, 'מלחמה'. כשהוא התקשר אליי הייתי ברמזור ולא הייתה לי דיבורית לכן לא עניתי. חשבתי לעצמי: עוד חמש דקות אני מגיעה ואוכל לחזור אליו. חמש דקות חלפו והוא כבר לא ענה. ההודעה האחרונה שהוא שלח לי הייתה בסביבות שתיים בצהריים. שעתיים לפני שנהרג. הוא כתב לי שחשוב לו שאדע שהוא אוהב אותי. 'שלא יקרה מצב שיקרה לי משהו ולא תדעי שאת הכל בשבילי, שאת אהבת חיי לתמיד'. כאילו הוא הרגיש.
"יום לפני שמרום נהרג הוא חזר לכמה שעות, הוא ידע שסבתא שלו נוסעת לחו"ל והוא צריך להספיק להיפרד ממנה לפני שהוא חוזר לצבא. הוא אמר, 'אני רק אבוא, אעשה כביסה, אתן לסבתא נשיקה ואחזור'. הוא התקשר אליי מהדרך לקסטינה. כל הנסיעה הוא אמר לי, 'אני אוהב אותך'. כאילו הוא נפרד.
"אחיו היה אצלנו ועמדתי להחזיר אותו הביתה לארוחת ערב. התיישבתי ללמוד למתכונת במתמטיקה. פתאום אני שומעת דפיקה בדלת. זה היה יאיר, אחיו הגדול של מרום. הוא נכנס לחדר, אמר לי, 'תשבי'. לא הבנתי מה הוא רוצה. ואז הוא אמר, 'מרום נהרג היום בג'נין. אני צריך ללכת'. העירו אותו משינה כדי לספר לו שאחיו נהרג, ושלחו אותו להחזיר את אחיו הקטן הביתה.
"הם הלכו ואני אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. לקחתי את הטלפון והתקשרתי אליו. מרום לא ענה. הרגשתי שאני חייבת לצאת מהבית בלי לדעת לאן. אבא שלי ראה טלוויזיה ושאל, 'לאן את יוצאת'? צעקתי לו, 'אבא, מרום נהרג'. במהלך השבעה כל מה שעבר לי בראש היה שצריך רק לעבור את השבעה הזאת, שמרום יראה שהתנהגנו יפה והוא יחזור".
שני זוכרת את העולם סביבה מסתחרר. "התחיל מחול מטורף. נסעתי להורים שלו. אבא שלו עמד בדלת וחיבק אותי. כל המושב כבר היה אצלם בבית. אני לא יודעת איך עברנו את השבת עד ללוויה. במוצ"ש הגיעו הקצינים ואמא של מרום ביקשה רשות להיפרד. אמרתי שגם אני חייבת לראות אותו בפעם האחרונה. לא אמרתי את זה בקול, לא ידעתי מה המקום שלי מול גורמי הצבא. אחרי שהם הלכו ניגשתי לאמא שלו ברעדה וביקשתי לבוא איתה להיפרד ממרום. היא אמרה, 'בטח'.
"ביום ראשון בבוקר נסענו אמא שלו, סבתא שלו ואני לבית הלוויות בתל השומר. חיכינו לתורנו. ישבה שם משפחה נוספת של חלל שנפרדה ממנו. מבחוץ שמענו את זעקות השבר. זה היה נורא. נכנסנו פנימה, זה היה בלתי נסבל. מרום היה שלם ונראה ישן".
המשפחה של מרום אימצה את שני. במשך שמונה חודשים עד שהתגייסה בעצמה היא הייתה בביתם מדי יום, וגם בבית הקברות. "כשהייתי חוזרת מהצבא הייתי הולכת אליהם לארוחות שישי. הם קיבלו אותי ועזרו לי גם מול קצינת הנפגעים. המשפחה שלו הייתה אז ועד היום - נפלאה".
איך הגיבה הסביבה לאובדן שחווית?
"אנשים מסביב היו רואים אותי, ילדה בת 17־18 שאוכלת את עצמה, שנמצאת בדיכאון נוראי ולא הבינו. אפילו אנשים הכי קרובים אליי אמרו לי 'די'. לקח לי שנים להתאושש. הייתי רבע בן אדם. עד היום יש תגובות שאני שומעת מהסביבה, ואני לא מדברת על הטוקבקים האיומים על חברות של חללים שכותבים להן לדוגמה: 'אתן רוצות רק כסף'. הייתי שומעת משפטים כמו, 'את צעירה ויפה, זה יעבור לך' או 'מי יודע אם בכלל הייתם מתחתנים, הייתם כולה שנתיים יחד'. יש מחקר שעשה ד"ר אפרי בר נדב — הוא השווה בין אבל של אלמנות צעירות ללא ילדים לאבל של חברות שכולות. המסקנה שהאבל הוא אותו דבר אם לא חזק יותר אצל החברות הלא נשואות, כי הוא יגון משולל זכויות".
שני מברכת על שינוי הנהלים בצה"ל: "אם את אלמנה או אפילו גרושה, יש לך תפקיד חברתי. כחברה את בין הכיסאות. אין לך הגדרה ואת תלויה בחסדים של המשפחה. לכן לדעתי כל שינוי עכשיו בנהלים הוא מבורך".
עשר שנים לאחר נפילתו של מרום, נישאה שני לבן זוגה שהכירה לפני חמש שנים בטיול להודו. טיול שמרום כל כך רצה לעשות אחרי הצבא. "לימים גיליתי שהתאומים שלו מזוגיות קודמת נולדו ביום שבו מרום נפל. כך כל שנה אני מכינה שתי עוגות לתאומים ואז אם זה יוצא באותו היום, אנחנו הולכים לאזכרה. נולדה לנו בת מתוקה. היא אהבת חיי. והיא מחזיקה אותי בחיים".
מיטל מזולה איבדה את עופר ג'רבי ז"ל, שנהרג בפעילות מבצעית בעזה
מיטל מזולה, בת 33, הכירה את עופר ג'רבי ממושב בן זכאי במהלך שירותה הצבאי. השניים נפגשו בפיצרייה שבה שניהם עבדו. שלוש שנים וחצי היו חברים. "עופר היה בן אדם מדהים, טוב לב, הוא תמיד היה שם בשביל כולם. הוא היה בן זוג מפרגן, אכפתי, דואג. הייתה לנו זוגיות נפלאה. חודשיים לפני שנהרג הוא קנה לי טבעת. תיכננו לעבור לגור יחד במושב של הוריו. גם היום כשאני כבר נשואה ועם ילדה אני תוהה אם הוא היה בחיים, איפה היינו היום. עופר היה האהבה הראשונה שלי, החבר הראשון שלי. הוא היה הכל בשבילי".
סמל ראשון עופר ג'רבי שירת בפלחה"ן גבעתי. עם סיום המסלול הוא נשלח לקורס מ"כים ולקורס סמלים בכירים. בימי אינתיפאדת אל אקצה כמפקד נגמ"ש יצא עם חבריו הלוחמים למבצע "פרשי הפלדה" לאיתור מחרטות לייצור רקטות קסאם ופיצוצן. באותו מבצע ב־11 במאי 2004 הוא נפל לאחר לילה ארוך של לחימה בשכונת זייתון.
"כל ערב לפני שהיה יוצא לפעילות עופר היה מעדכן אותי, ואז מוקדם בבוקר הוא היה מעדכן שהוא יצא מהגזרה ושהכל בסדר", משחזרת מיטל. "באותו הבוקר לא הייתה הודעה ממנו. אמא שלו התקשרה אליי מוקדם מאוד ושאלה 'מה קורה עם עופר? הוא לא זמין'. היא סיפרה שהתעוררה ב־5:53, פתחה את הארון בחדר שלו וראתה תמונת ילדות של עופר. ניסיתי להרגיע אותה ולהתקשר אליו. בחדשות של שבע בבוקר כבר הודיעו שהיה אירוע עם נפגעים. אמא שלו התקשרה אליי שוב וביקשה שאנסה לבדוק בצבא מה קורה. היא אמרה לי, 'כשאומרים נפגעים זה הרוגים. תדעי לך, לעופר קרה משהו לא טוב'. היא ממש הרגישה".
בעשר בבוקר מיטל נסעה עם אמה לבנק. בדרך קיבלה טלפון מאחותו של עופר. "לא הבנתי למה היא מתקשרת. שאלתי אותה מה העניינים והיא אמרה, 'עופר נהרג'. מאותו רגע אני לא ממש זוכרת מה קרה. אני זוכרת שאמרתי לה, 'מה פתאום, זה לא הגיוני, הוא תכף יתקשר. אף אחד לא הודיע לי כלום'. והיא אמרה לי, 'אבל לנו הודיעו'. באותו רגע נופלים עלייך השמיים, את לא מבינה איך העולם בחוץ ממשיך להתנהל כרגיל.
"זאת הייתה תקופה מאוד קשה. עזבתי את העבודה. חודשיים וחצי לא יכולתי לתפקד עד שאמא שלי הרימה אותי והחזירה אותי לעבודה. לא קיבלתי תמיכה משום גורם חוץ מהמשפחה שהייתה שם בשבילי. לא היה לי שום מעמד שקצינת הנפגעים תיגש אליי ותשאל אותי אם אני צריכה משהו".
מה את מרגישה לגבי שינוי הנהלים?
"אני שמחה וגם מקנאה. חלק מהקושי הגדול שלי בתקופה הזאת היה סביב ההכרה, המעמד, היחס והטיפול. לא הייתי חלק מכל זה. תמיד הייתי בחוץ. שמעתי כל מיני משפטים מהסביבה שמבהירים לך שאין לך לגיטימציה לא מהממסד ולא מהציבור".
היום מיטל היא עובדת סוציאלית במחלקת שיקום נכים ונפגעי פעולות איבה בביטוח הלאומי בחולון, נשואה, אם לילדה בת ארבע וילד נוסף בדרך. "הזמן מאפשר לחזור לחיים שגרתיים אבל הגעגוע מתגבר. הפחד לשכוח והזיכרון שמתעתע - את מפחדת לשכוח את הקול שלו. זה קרה ב־2004 אבל בהרגשה זה כאילו היה אתמול".