לך חפש

אי שם בירושלים — בין אתרי המורשת הקדושים, השווקים ההומים וסמטאות הקסם הצרות — חבוי אוצר. המשימה: בעזרת מפת המטמון המצורפת ושלל הרמזים בסיפור שלפניכם, עליכם לפצח את כתב החידה. טיפ: גם אם קשה לכם, אל תתקפלו. או שכן. עיר המטמון, תעלומה ליום העצמאות

"הכל בסדר?" שאלה המלצרית והפזילה מבט אל מפת האוצר שהייתה פרושה לפניי על השולחן.

 

 

היא לא התכוונה לברר אם אני מרוצה מטעמו של הקפה. היא שאלה מפני שהייתה טיפוס אמפתי, וההבעה שהייתה נסוכה על פניי הייתה עגמומית.

 

הצבעתי על רגלי המגובסת. "כל החברים שלי חורשים את העיר ב'חפש את המטמון' ורק אני תקוע פה".

 

"והמפה הזו אמורה להוביל אותם למטמון?"

 

"אני מניח שכן", השבתי, "זו המפה שחילקו לכל הקבוצות שמשתתפות במשחק. חילקו לנו גם כתב חידה שאמור להוביל אותנו אל הנקודה הראשונה". הצגתי בפניה את החידה שנמסרה במעטפה לכל ראש חוליה:

 

 

היא הביטה בתמיהה בשלוש התמונות ומשכה בכתפיה.

 

אחראי המשמרת סימן לה שהיא נחוצה והיא ניגשה אל הלקוחות שליד החלון.

 

לגמתי מהקפה ובחנתי את החידה בכובד ראש. לאחר רגע קט, כשהתחוור לי הפתרון, התקשרתי למיכל. הייתי אמור להתרוצץ עימה בצוותא ברחובות ירושלים, אבל זה היה לפני שהסכמתי לרעיון המטופש של אחותי — לבלות את יום הולדתי החמישים על קיר טיפוס. "תשמעי", אמרתי, "הכובע מסמן אוניברסיטה. בתמונה רואים את מלכת היופי רינה מור ולידה מונית. אתם צריכים לחפש את הרמז הבא באוניברסיטה המור־מונית".

 

"אתה גאון!" שיבחה אותי, "ידעתי שעשיתי בשכל כשקיבלתי אותך לחברה. תישאר זמין. אתקשר אליך ברגע שנמצא את המעטפה הבאה".

 

מיכל ניהלה את "הולי־טק" ביד רמה מיום הקמתה. היא עוררה בי רושם עמוק כבר מראיון הקבלה. "זה שאתה מבוגר מרוב העובדים שלנו בשני עשורים זה רק יתרון", היא אמרה. "סוף־סוף מישהו שאוכל לתקשר איתו בלי לפתוח קבוצת ווטסאפ".

 

לפני שבועיים, לאחר שבישרה לכל העובדים שיום הגיבוש יתקיים בירושלים במתכונת "חפש את המטמון", היא קראה לי הצידה ואמרה: "אני בונה עליך. אני לא סומכת על הצעירים האלה. בלי ווייז הם לא ימצאו אפילו את הדרך לשירותים".

 

היא הוסיפה וסיפרה שביום הגיבוש יתמודדו מולנו במציאת המטמון צוות מחברת "קפס־לוק" וצוות מחברת "אנטר־מצו". כהכנה ליום הגיבוש זומנו נציגים משלוש החברות למשרדי "לך חפש" לפגישה עם ראש צוות הקריאטיב, אריק בר־שץ.

 

"בר־שץ מהטלוויזיה?" שאלתי, "זה שהנחה את השעשועון 'אני רק שאלה?'"

 

היא הינהנה. "הייתי בטוחה שנפטפט חמש דקות, נשלם לו את מה שמגיע וחסל... איפה! שעתיים הוא שיגע אותנו. אני צריך שנבנה ביחד את הקונספט. יום גיבוש, הוא אמר, זה משהו שעושים פעם בשנה – וצריך לעשות את זה כמו שצריך".

 

"לפחות היה מעניין לעבוד איתו?"

 

"מאוד!" הינהנה במרץ, "אתה תראה בעצמך. טיפוס־טיפוס. הוא הבטיח להגיע ולדאוג באופן אישי שיום הגיבוש יהיה מוצלח בדיוק כפי שתיכנן".

 

ואכן, מיד לאחר ארוחת הבוקר הוא הגיע.

 

"שלום לכולם, קוראים לי אריק ואני אלווה את הפעילות שלכם. אני מקווה שיעלה בידכם למצוא את המטמון ללא כל עזרה, אבל אם תתקשו — אני לרשותכם ואפשר להתקשר אליי ולקבל רמזים. אני מבקש שתשמרו היטב על המפות שבידיכם. זו מפה מיוחדת במינה. זהו זה, לפני שאתם יוצאים לדרך אני מבקש להדגיש שבמשחק כמו בחיים — הפתרון נמצא בידיים שלכם".

 

לאחר מכן איחל בהצלחה, וכולם, או ליתר דיוק כולם חוץ ממני, יצאו לציד. נשארתי לרבוץ כענן הזיהום הצהבהב בשמי גוש דן בבית הקפה שבו נישנשנו את ארוחת הבוקר. לגמתי הפוך על חלב סויה כשעל שולחני מונחת, כמו פרס ניחומים, מפה זהה לזו שחולקה לצוותים המסיירים עתה בחיפוש אחר המטמון.

 

הסלולרי שלי השמיע זמזום המעיד על קבלת מסרון.

 

מיכל שלחה אליי את הרמז הסתום הבא:

 

 

בזכות סבא יצחק שעלה מטביליסי זיהיתי ללא קושי את שמו של שותא רוסטבלי – גדול משוררי גיאורגיה.

 

מיהרתי להתקשר למיכל: "שותא רוסטבלי קבור בירושלים. הוא קבור במנזר שבעמק המצלבה. את הרמז הבא תמצאו במנזר המצלבה —'המצלמה שבנזר', בשיכול אותיות".

 

"מעולה! אנחנו מיד בדרך לשם. אין כמוך!"

 

היא נהגה להחמיא לי לעיתים קרובות. בכלל, אני חושב שאני די מוצא חן בעיניה, אבל לצערי לא במידה שהיא מוצאת חן בעיניי. אודה מבלי לכחד – לא פעם ולא פעמיים הגיתי ברעיון שאולי היא ואני...

 

קרקע המציאות הייתה קרה וכואבת. היא מייסדת חברה משגשגת ומנכ"לית מצליחה ואני מתכנת זוטר. טוב, לא עד כדי כך זוטר – ראש צוות. אך לא מעבר לזה. חוץ מזה יש לה שני ילדים מנישואיה הקודמים ולי בת אחת – והדברים האלה תמיד כל כך מסובכים.

 

מקץ עשרים דקות היא שוב התקשרה. "צדקת", אמרה, "השומר בכניסה למנזר המתין לנו עם מעטפה. הפעם הרמז נראה ממש תמוה. אני שולחת אליך תמונה במייל".

 

הבטחתי לעשות כמיטב יכולתי.

 

השיר שקיבלתי בדוא"ל נראה סתום ונטול פשר.

 

 

עצמתי את עיניי בריכוז כביר. הייתה לי הרגשה שהסיכוי היחיד שלי לפתח עם מיכל קשר שחורג מעבר לקשרי עבודה טמון ביכולתי לפצח את כתב החידה. השאלה שדיקלמנו בילדות בשיעורי ספרות התעצמה עתה שבעתיים: למה, לכל הרוחות, התכוון המשורר?

 

ניסיתי להדביק קרעי רעיונות שהסתחררו לי בראש, אך לא הצלחתי לייצר שום פיצוח אלגנטי וקוהרנטי.

 

מיכל התקשרה. "מה קורה? אתה חייב לעזור לנו. אין לנו קצה חוט. בבקשה תגיד לי שהצלחת".

 

"אני מודה שאני לא בטוח במאה אחוז אבל נראה לי שאני בכיוון".

 

"קדימה, למה אתה מחכה, דבר!"

 

"אם לוקחים מכל שורה את האות הראשונה מתקבלת המילה "מורשה". מורשה זה השם החדש שהוצמד לשכונת מוסררה הוותיקה. ומה שמחזק את התחושה שלי זה שבשורה הרביעית כתוב 'שכונה רגילה'".

 

"מעולה!" היא אמרה ושמעתי אותה מעבירה את המידע לשאר חברי החוליה.

 

"אבל איפה צריכים לחפש בתוך השכונה?"

 

"זהו, בנקודה הזו אני טיפה מתלבט. מוזכר שם 'צלוב' וייתכן שזה רומז לכנסיית סנט פול שנמצאת בשכונת מורשה, והאזכור של 'בת־מלך' עשוי לרמז על רחוב הלני המלכה".

 

"אז איפה בדיוק אתה מציע לנו לחפש? ומה המשמעות של הנתרן בתחילת השיר?"

 

"אני לא בטוח", הודיתי והרגשתי שהפתרון שלי דחוק ומסורבל, "אבל אני מציע שתתחילו לזוז לכיוון שכונת מורשה ואני אמשיך לחשוב".

 

"או־קיי. אנחנו בכיוון. אני סומכת עליך!"

 

כעבור שעה קלה היא התקשרה אליי ונזפה נמרצות: "מה עשית לנו? שעה שלמה הסתובבנו פה כמו חולדות במבוך. הכנסייה הייתה סגורה, ואת רחוב הלני חרשנו קדימה ואחורה פעמיים – וקדחת. זהו, התקשרנו לאריק וביקשנו רמז".

 

"ומה הוא אמר?"

 

"הוא אמר שצריך לקרוא בין המילים".

 

"בין המילים?!" גימגמתי.

 

"כן", היא אמרה, "זה פשוט. אחרי שהוא נתן את הרמז פתרתי בעצמי תוך דקה. אנחנו עכשיו בדרך לתחנת הרכבת הקלה בהר הרצל. אני שולחת אליך את התשובה במייל. אתה תבין מיד".

 

 

הצצתי בפתרון ונכלמתי. מבלי להלאות בפרטים רק אודה על האמת — גם בשלושת הרמזים הבאים פישלתי בגדול. במקום לשלוח אותם אל המפלצת שבקריית יובל סברתי בשוגג שהרמז הבא ממתין במוזיאון האיסלאם, במקום להפנות את חבריי לתיאטרון ירושלים שלחתי אותם לרכבל הישן הסמוך לסינמטק, ואת הרמז שהפנה אל בית הכנסת העצום של חסידות בעלז פיענחתי בטעות כמכוון אל גן החיות התנ"כי. הצוותים המתחרים הקדימו אותנו במידה ניכרת, וחיבתה של מיכל, אשר לרגע נראתה בהישג יד, איימה לחמוק ולהתפוגג.

 

מקץ שעה היא סוף־סוף התקשרה.

 

"זהו", היא אמרה כאחת שהשלימה עם הגזירה, "אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה".

 

"באופן מטאפורי אני מניח".

 

"אנחנו תקועים סופית", הכריזה במפח נפש. "הגענו לבית הקברות הבריטי שלמרגלות בית החולים הדסה בהר הצופים – ואין כאן שום מעטפה. יש רק שלט שעומד באמצע רחבת האספלט מול השער וכתוב עליו 'למה להתאמץ ולחפש משהו שכבר נמצא בידכם?'"

 

"וזהו?"

 

"ליד הכיתוב מודבק חטיף 'מקופלת'".

 

גירדתי את פדחתי בחשש כבד ששוב אני עלול לאכזב.

 

"תני לי כמה דקות", ביקשתי, "אולי הפעם אצליח".

 

"אורי", היא אמרה, "כולנו אובדי עצות. אני מודה שחרף הפתרונות הסהרוריים שחלקת איתנו קודם, כרגע אתה התקווה היחידה שלנו".

 

"הבטחתי לעשות כל אשר לאל ידי", והשיחה נותקה.

 

מה עשוי להיות פשרו של המסר המסתורי?

 

נזכרתי בדבריו של אריק בר־שץ: 'במשחק כמו בחיים — הפתרון נמצא בידיים שלכם'.

 

איך יכול להיות שהפתרון בידיים שלנו, תהיתי, כשהדבר היחיד שיש לנו ביד הוא המפה המשונה שהוא עצמו חילק לנו. האם דבריו היו סתם קלישאה חלולה או שמא היה בדבריו רמז של ממש שעשוי להוביל אל המטמון? ומה באשר ל"מקופלת"? האם גם בה טמון רמז?

 

המחשבות הללו שבו והתערבלו בקודקודי שוב ושוב: מפה מיוחדת במינה — הפתרון בידיים שלכם — מקופלת — הפתרון בידיים שלכם — מפה מיוחדת במינה.

 

נטלתי את המפה בידי והתחשק לי לקפל אותה בחמת זעם, למעוך אותה לכדור דחוס ולהשליך אותה לפח המיחזור. רגע לפני שכיליתי זעמי במפה התבוננתי בה במבט ממוקד היטב ובהתרגשות כבירה חייגתי אל מיכל.

 

לקריאת הפתרון לחצו כאן