ה"הדר" התפוגג

None

בסביבת גידולי ליגלגו על נימוסים בורגניים. הם נתפסו כביטויים של צביעות, המנוגדת לאופיו של הצבר המחוספס וגלוי הלב. מנהגים כגון קול מרוסן, פנייה לזולת בלשון "אדוני", הקפדה מופרזת בענייני לבוש ומדידה זהירה של המרחק הראוי בין גופך לגוף זולתך נחשבו לסימני השבט היריב. גרועים מהבורגנים היו הבית"רים. הם ייחסו חשיבות לפס הגיהוץ במכנסי הגברדין, לחולצת התנועה הכהה, לעניבה, למסדרים ולכובעי השרד עם המצחייה שחבשו מנהיגיהם.

 

כמובן שמיונם של בעלי השקפות פוליטיות לפי נימוסיהם ומלבושיהם הוא אווילי, אך הוא ביטא את המתחים הפוליטיים ששררו כאן ערב קום המדינה ובשנותיה הראשונות. אבל הייתה מידה מסוימת של אמת בדימויים של אנשי הימין כמי שמקפידים בעניינים פורמליים – הופעה, טקס, סמלים מקודשים, נימוסים, הבעת כבוד מעושה ליריב, דיבור מצוחצח וכיו"ב. לימים נודע לי שההדר הוא אידיאולוגיה, וכי ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, הנחיל אותו לתלמידיו כמצווה. "הדר" אינו גנדרנות, אלא שלל תכונות היאות לאבטיפוס של היהודי החדש. הוא אצילות נפש, אבירות ויופי נשגב. התיאטרליות המלווה את הסגולות הללו היא הביטוי החיצוני שלהן ולא עיקרן.

 

אלא שקשה להפריד בין תוכן לצורה, ודוגמה טובה לקושי בהבחנה הם מצעדים ומסדרים צבאיים. אלפי זוגות רגליים הטופפות בקצב אחיד ומבצעות תמרונים מסובכים "כמו מכונה משומנת" מפעימות כמעט כל צופה, מפני שהן מסמלות את אחדות האומה ועוצמתה. משטרים רודניים משקיעים מאמצים גדולים בליטוש הטקסים, שבעלי עיניים ביקורתיות סולדים מהם, אבל מי יכול להכחיש שאפילו לכוריאוגרפיה המגושמת שמבצעים חיילינו בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ולתנועות הזוויתיות של החיילים המגישים את הלפידים יש השפעה שאצל לא מעטים מגרה את בלוטות הדמע. הצורה היא גם תוכן.

 

אורח החינוך שלי מכריח אותי לזלזל בנימוסי שולחן, בביגוד ההולם את המעמד, בריחוק לשם כבוד ובכיוצא באלה, אבל גיליתי שהיעדרם המוחלט מכעיס אותי ואיני יכול לקבוע מהם הגבולות הנאותים. התקינות הפוליטית מונעת ממני לשפוט בני אדם על פי תרבותם, ולכן אני מתאפק מלגלות את רגשותיי נוכח התנהגות חפה מפגמים מוסריים ועתירת פגמים אסתטיים. בשאלה הזאת התחבטתי כשצפיתי בכתבה הארוכה על ח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה, ששודרה בתוכנית "המקור" בערוץ 10.

 

ביטן התיר לבמאית ענת גורן לשהות במחיצתו הקרובה ולעקוב אחריו בביתו, בכנסת ובקרב חבריו. אני מתעלם מהחשדות בדבר חובותיו העצומים, הסיבות שגרמו להם והאופן שבו פרע אותם, ומדווח על התרשמותי מנימוסיו, מתנועתו במרחב ומסגנון דיבורו. ברור שממורשת ז'בוטינסקי ומזיקתה ההיסטורית של מפלגתו לתנועת החרות לא שרד בו דבר זולת שנאה ליריב. אם ארצה לדבר בשבחו, אומר שהוא פיקח, אולי שקרן אבל לא צבוע, בעל חוש הומור, מקרב כל אדם ואוהב את עינוגי הצלחת. אם ארצה לדבר בגנותו, אומר שהוא נטול גבולות כמו גופו. צעקן, בריון תאב כוח, משרתו חסר הדעה של נתניהו ומי שהתנער מההנחה המשונה שבזירה הפוליטית עוסקים גם בבירור רעיונות ורואה אותה כשדה קרבות המוכרעים בעזרת איומים ופיתויים.

 

בעיניי, שיאה של הכתבה היה סצנה שבה עומד ביטן באמצע אולם הכנסת, מתבדח ומשליך סוכריות אדומות לפרלמנטרים שהצביעו לפי פקודתו. אלוהים אדירים, חשבתי, הרי זה בית המחוקקים של מדינת ישראל! ניסיתי לומר לעצמי כי השלכת הסוכריות, כמו בוטנים לקופים, היא גילוי של תרבות עממית עליזה ואסור לי לשופטה, אבל לא הצלחתי לנצח את עצמי. חשתי צורך דחוף ב"הדר", המושג שכה בזתי לו בנעוריי. √