בספטמבר 1961 פונה אזרח תל אביבי מבוגר אל מחלקת ההנדסה של העירייה בתלונה על חריגות בנייה שמבצעת שכנתו. כך נפתח "ארבעה אבות" (עם עובד), ספר הביכורים של העיתונאי אמיר זיו.
אבל מאחורי הפרוצדורה הפקידותית הבנאלית מסתתר עולם ומלואו של סערת רגשות. קודם כל, כי השכנה העבריינית היא יפהפייה מקסימה וכובשת, ועקב כך סגן ראש מחלקת ההנדסה קצת מתאהב בה. עד כאן בערך חלקו הרומנטי והמתוק של הסיפור, ומכאן הוא מתגלגל למשהו גועלי וסוטה למדי, המשלב סחיטה מרומזת, מציצנות קינקית, כיעור אנושי וסתם רוע לב מזוקק. כל הסחי הזה מתואר בלשון תכתובת מוניציפלית רשמית, הגולשת בעונג רב אל שפה ספרותית קלאסית יפה, כפי שנדרש בשנות השישים של המאה הקודמת.
מדלגים ל־1993. גיורא, וטרינר מוכשר, מנסה להרכיב מחדש את חייו אחרי מותה של אשתו האהובה שרון ולהיות אב ראוי וקשוב לבתם, נירה. כמו תסריטאי מיומן של החיים שאחרי המוות זיו משחק בין זמנים שונים והולם בגיבור שלו בעוד גילוי ועוד טוויסט עגום.
אבל מאחורי הפעלולים המרהיבים האלה יש עומק קודר. גיורא נזכר בריב האחרון שלו עם שרון, כשגילה שהיא משקרת לו בכל מיני דברים קטנים. הקשר בין הסיפורים, אגב, הוא משחק זהויות מורכב ומתוחכם, שמתברר אי־שם באמצע הספר, לפני שמגיעים לחלקו השלישי והמסכם - הבלוג העצוב עד כאב של נירה בת ה־17, שנזכרת במה שאביה עשה כשהייתה בת שש מתוך טירוף, ייאוש וקנאה מרה.
נירה היא התוצאה הקשה והקשוחה של כל הסיוט הזה, נערה שנאלצה להתבגר מהר מדי, כי המבוגרים שסביבה לא היו מספיק בוגרים. ארבעה אבות, אימא אחת ואפס תוצאות חיוביות. "צריך כפר שלם", אומרים המומחים, אבל לפעמים זה פשוט לא מספיק.