ב-1997 החתים בנק מזרחי-טפחות בני זוג על הסכם הלוואה בסך 282 אלף שקל לרכישת דירה, באותו מעמד הוחתמו כערבים שני חבריהם - בני הזוג הנתבעים. לימים לא הצליחו הלווים לעמוד בהחזר התשלומים, וב-2001 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל ומימש את הדירה. אלא שגם אחרי המימוש נותר חוב של כ-173 אלף שקל ולפני כארבע שנים הבנק הגיש תביעה נגד הערבים לכיסוי החוב, שתפח בינתיים ל-כ-230 אלף שקל.
הנתבעים טענו להגנתם שכשהוחתמו על הערבות הם בקושי דיברו עברית ולא הבינו את ההשלכות. לדבריהם לא הוסברו להם הפרטים המהותיים בהסכם כמו סכום הערבות, שיעורי הריבית, מועדי הפירעון ותקופת החיוב. הם הבהירו שהסכם ההלוואה נכתב בעברית ומעולם לא תורגם בפניהם.
לטענתם, הליך ההחתמה ארך 15-10 דקות, כשהפקידה מדפדפת בין העמודים ואומרת להם "לחתום כאן וכאן", תוך שהיא מציינת שאין להם מה לדאוג, ושאם הלווים לא יחזירו את ההלוואה הדירה תמומש.
השופט אורי גולדקורן הבהיר שעל הבנק - כגוף "מעין ציבורי" - מוטלת חובת אמון המגלמת בתוכה את ציפייתו הלגיטימית של הערב שהבנק יתנהג עמו ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות. במסגרת זו הטילה הפסיקה על הבנקים חובה אקטיבית לגלות מידע מהותי לערב בטרם החתמתו על מסמכי ההלוואה.
עדות נציג הבנק בבית המשפט שפכה אור על האופן שבו הוא נהג להחתים עולים חדשים יוצאי ברית המועצות בסוף שנות ה-90: הוא אישר שהבנק היה מודע לעובדה שהלווים והערבים אינם בקיאים בעברית, ועם זאת, לא כל הפרטים המהותיים בהסכם הוסברו להם בשפתם.
בנקודה זו תהה השופט גולדקורן כיצד היו אמורים אותם עולים להבין את תוכן ההסכם מבלי שקיבלו הסבר בכתב או בעל פה: "גם ערב שמבין על בוריה את השפה העברית יתקשה בפרק זמן של דקות ספורות לרדת לעומקו של ההסכם ולהבין שמדובר בהתחייבות למשך 26 שנה".
בנסיבות אלה הוא קיבל את טענת בני הזוג וקבע שהבנק לא עמד בחובת הגילוי של הפרטים המהותיים הנוגעים לערבותם.
עוד נקבע שהבנק הפר את חובתו לגלות לנתבעים על ההליכים שניהל מול הלווים במשך 12 שנה, אף שהיו בדרך צמתים משמעותיים מאוד כמו פתיחת הליכי הוצאה לפועל ומימוש הדירה. התנהלות זו גרמה לנתבעים נזק משמעותי בכך שהיא מנעה מהם את האפשרות לפרוע בזמן אמת את חובות הלווים והביאה לצבירת ריבית פיגורים עצומה.