ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שמקיימת, גם אם לא בדרך מושלמת, שוויון זכויות לכל אזרחיה. היא מדינה יהודית כמו שארמניה היא ארמנית וקרואטיה היא קרואטית. העיגון למדינה יהודית מצוי בהצהרת בלפור מ־1917, בהחלטת ועידת סן־רמו מ־1920, בהחלטת חבר הלאומים מ־1922, בהחלטת החלוקה של האו"ם מ־1947, במגילת העצמאות מ־1948, בזכות ההגדרה העצמית שהיא אחת מזכויות היסוד של הקהילה הבינלאומית, ובחוקי היסוד שכוללים את הגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אין צורך בתוספות וגם לא בטלאים או בחוקים חדשים. עמיתי, יועז הנדל, העלה שורה של נימוקים מצוינים להצדקת חוק הלאום. ועדיין, החוק מיותר. נכון שיש מערערים ומקטרגים על הגדרת ישראל כ"מדינה יהודית". "חוק הלאום" ישכנע אותם? הרי יש הסכמה רחבה, מהבית היהודי ועד מרצ, להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. אבל כאשר מוסיפים סעיפים מעוררי מחלוקת כמו בענייני אזורי מגורים ליהודים בלבד — זה מבטיח מראש שהחוק יעורר רק מדנים. זה גם לא נחוץ. הקיבוצים והיישובים הערביים לא נזקקו לשום חוק. חקיקה מיותרת רק מחזקת את הטענות על כך ש"מדינה יהודית" היא בהכרח גזענית.
כאשר מדובר בחוק יסוד מהותי כל כך, חוק חוקתי, הדבר המזיק ביותר הוא לנצל את הרוב הקואליציוני כדי להעביר אותו. הרי הימין התלונן, ובצדק, על כך שחוקי היסוד הראשונים הפכו בפרשנות לוליינית של בג"ץ לחוקת־על שמשנה סדרי שלטון ומשפט, למרות שהם התקבלו ברוב רגיל וללא הסכמה רחבה. זה בדיוק מה שהימין עושה עכשיו. מחטף. כך לא מחזקים את ההסכמה הלאומית על מדינה יהודית. כך מתעקשים לפגוע בה.
סהדי במרומים שיש באמתחתי לא מעט מאמרים נגד רשות השידור. היא לא תמיד הייתה מאוזנת ולא תמיד הוגנת. פה ושם, בדיון עם שלושה או ארבעה משתתפים הושמעה על ידי כולם אותה דעה. וזה קרה יותר מדי פעמים. כך גם המונופול שניתן לאדם אחד ויחיד על הפרשנות המשפטית, למרות שיותר מדי פעמים היא הייתה פוליטית יותר מאשר משפטית.
ולמרות זאת, דווקא בשנים האחרונות הייתה לה עדנה. היא הפכה להוגנת ומאוזנת יותר, בלי להיות פחות נשכנית וביקורתית. קרן נויבך הרגיזה הרבה פעמים, אבל הקול המתריס והנוקב שלה היה כל כך חשוב. הקמפיין שהיא הרימה על הטיפול בפגועי נפש, יחד עם רן רזניק, היה שידור ציבורי למופת. מה שעשרה חברי כנסת לא עשו היא עשתה בתוכנית בוקר לוחמנית. וערן זינגר שסיקר את העולם הערבי תמיד היה מרתק, ובעיקר מעשיר. ועל יומני הבוקר של אריה גולן ויעקב אחימאיר אין מה להוסיף. הם שמים בכיס הקטן את כל אלה שהגיעו בקושי לשליש מגילם. על "השעה הבינלאומית", מדי יום בשלוש, לא הייתי מסוגל לוותר. ויש עוד רבות ורבים. אלא שהיריעה קצרה.
חלקם, מן הסתם, עוברים לתאגיד. מי שחושב שנתניהו יצליח להשתלט על התאגיד שכח שכבר היינו בסרט הזה, עם מינוי לא מוצלח ברשות השידור. יצא לו מזה משהו? כלום. אלה שתפקידם לנשוך ולבעוט המשיכו ללא הפסקה.
זה לא אומר שכל הטענות של נתניהו מופרכות. חוק התאגיד היה בעייתי, ואחדות הדעים התקשורתית בנוגע למינוי אנשי מפתח באמצעות "ועדה בראשות שופט" הייתה בעיקר לצורך שימור הכוח של הברנז'ה הישנה. לא צריך לפחד מהשפעות פוליטיות. לפעמים אפילו צריך אותן. לא כדי לצמצם את חופש הביטוי. להפך. כדי להרחיב אותו. משום שהשידור הציבורי, יותר מגופים אחרים, חייב להתנהל גם בהתאם לכללי הצדק החלוקתי. ואם מחלקת החדשות נראית כמו סניף של הבית היהודי או של מרצ, אז יש צורך בלחץ פוליטי — כן, פוליטי — כדי לתקן את המעוות. האם התאגיד ימשיך בכיוון הראוי? נחכה ונראה.
דין יששכרוף, דובר שוברים שתיקה, סיפר לאחרונה על אירוע קשה מהשירות הצבאי. המ"פ שלו קרא לו, פקד עליו לאזוק פלסטיני צעיר, והוא, צייתן שכמותו, נאלץ להתעלל במסכן, להכות אותו, לגרום לו לדמם ולהתעלף, וכל זה מול חבריו ליחידה. המ"פ, עמרי סיינר, הכחיש את הדברים מכל וכל. ואולי מדובר במ"פ אחר? ובכן, חיילי היחידה שברו שתיקה, לנוכח מה שנראה להם כמו עלילת דם על היחידה, ובסיוע עמית דרי מ"מילואימניקים בחזית", פירסמו בפייסבוק וידיאו עמוס עדויות לצורך הפרכת העלילה. יששכרוף עצמו הגיב לשאלתי: "האירועים התרחשו כפי שנמסרו בעדות. אותם אנשים שמתכחשים לאלימות היומיומית בשטחים, הם גם אלה שטוענים שהכיבוש לא קיים". בעקבות התגובה שאלתי את דרי אם מישהו מחיילי היחידה תמך ביששכרוף. להפך, ענה דרי. חיילים נוספים ביקשו לצרף את העדות שלהם.
תומכי הארגון פצחו בטענות על כך שגם אם יששכרוף הגזים, וגם אם בדה מליבו, אז זה לא באמת חשוב, כי הרי היו הרבה מאוד מקרים אחרים שבהם כן קרו דברים דומים. יש בזה משהו. זו איוולת לטעון שעשרות אלפי החיילים ששירתו בצה"ל לא ביצעו אף פעם שום חריגה. היו השפלות מיותרות. היו גם התעללויות. היו פגיעות בחפים מפשע. ומן הסתם לשוברים שתיקה יש גם עדויות נכונות. בין כל אלף חיילים יש סדיסט או מופרע. ואחד מכל מאה חיילים, ייתכן מאוד, חורג מהנהלים.
הבעיה היא שפעילי שוברים שתיקה יוצרים את הרושם שזה פרצופה של ישראל וזה פרצופו של צה"ל: צבא קלגסים וסדיסטים. השקר העיקרי הוא בהכללה, בהגזמה, בהפרזה. השקר הוא בכך שלוקחים אירועים חריגים, ויש כאלה, מנפחים אותם, ואז רצים לאו"ם כדי לנאום על "ביזה" ומספרים לעיתונאים זרים על כך ש"חיילי צה"ל יורים עם מכונות ירייה על ריכוזי אזרחים" כעניין שבשגרה.
ביום שלישי הגעתי להרצאה ברעננה. על המדרגות המתינה לי גברת קשישה, ניצולת שואה, שאמרה לי שהיא הגיעה רק כדי למסור לי את אחד הגיליונות האחרונים של השבועון הגרמני "דר שפיגל". הופיע שם מאמר אנטי־ישראלי של סופרת אוסטרית, אווה מנסה, על חוויותיה מהשטחים בעקבות סיור בחסות שוברים שתיקה. איך מפרסמים כאלה זוועות, שאלה הקשישה בקול רועד. התקשיתי לענות לה. אבל לא הופתעתי. לפי סקר שנערך לפני כשלוש שנים, 48% מהגרמנים חושבים שישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלסטינים. סקר חדש, שהוגש לבונדסטג רק לפני שבועיים, מגלה ש־40% מהגרמנים (לעומת 26% בלבד ב־2014) מחזיקים בעמדות אנטישמיות "בגלל מעשיה של ישראל". ותודה לשוברים שתיקה שמפציצים, במימון גרמני, את "מעשיה של ישראל". אין ספק שיש להם דרך מיוחדת לקדם פיוס וסוף כיבוש. הַכּוּ ביהודים, שַלמו למנאצים, הוסיפו עוד ועוד אנטישמים, וכך נקדם אחוות עמים. ¿