באוגוסט 2016 תמך בית הדין לעררים בהחלטה שלא להאריך את תוקף רישיון העובדה בבניין של הונגבין. המחלוקת המרכזית נסובה על השאלה מתי הוא נכנס לישראל: משרד הפנים דחה את הבקשה כיוון שלשיטתו הוא נכנס לישראל לראשונה ב-1999, בעוד שהונגבין טען שהגיע לישראל לראשונה ב-2006.
ברישומי ביקורת הגבולות נמצא שאזרח סין עם שם ותאריך לידה זהים נכנס לישראל ב-1999, אולם מספר הדרכון היה שונה לגמרי. משרד הפנים סבר שהמערער פשוט החליף דרכון, אך הוא התעקש שמדובר באדם אחר ושלא יצא את גבולות סין לפני 2006.
בית הדין לעררים תמך בעמדת משרד הפנים וקבע כי "אין לי כל סיבה לפקפק ברישומי המשיב שמהם עולה כי העורר נכנס לישראל בשנת 1999". בית הדין התבסס על "חזקת התקינות" - ההנחה שמעשיה של רשות ציבורית הם בהכרח חוקיים ותקינים.
הונגבין ערער על כך לבית המשפט לעניינים מנהליים, ואכן סגן הנשיא נועם הבהיר כי חזקת התקינות אינה רלוונטית, שכן איש לא ערער על העובדה שגם ב-1999 נכנס אדם עם שם זהה. השאלה הייתה אם מדובר באותו אדם או בשני אנשים שונים – שאלה שבית הדין לעררים לא דן בה לעומקה.
"לנוכח הפגם שנפל בפסק הדין של בית הדין לעררים, של היעדר הכרעה במחלוקת, וממילא היעדר הנמקה, אין מנוס מקבלת הערר, במובן זה שפסק דינו של בית הדין לעררים יבוטל, והתיק יוחזר לבית הדין למתן פסק דין חדש, אגב הכרעה והנמקה", הורה השופט.
הוא חייב את בית הדין לעררים להתייחס בפרוטרוט לשאלה אם מדובר בשני אנשים שונים או לא, והזכיר שבסין חיים 1.37 מיליארד תושבים.
השופט נועם הוסיף שבנסיבות אלה למערער פתוחה האפשרות לבקש להגיש ראיות נוספות ועדכניות, ככל שירצה בכך. לנוכח התוצאה ביטל השופט תשלום הוצאות שנפסקו לחובת המערער בסכום של 15 אלף שקל, ובמקום זאת חייב את משרד הפנים לשלם לו 6,000 שקל.
"בעניין שיעור ההוצאות", כתב, "סבורני כי מדובר בשיעור מופרז יחסית, בהתחשב בכך שהוא ניתן בעניינו של בעל דין, השייך לאוכלוסייה מוחלשת, של עובדים זרים, הזכאים להביא את עניינם לפני ערכאות; ובפרט כאשר ניתן בעניינו של המערער פסק דין ללא הנמקה עניינית, וללא התייחסות למסמכים שעל פי טענת המערער נופקו לו על-ידי רשויות סין".