סדרת גמר השחקן הטוב בעולם / טור

במשך שנים קווין דוראנט נחשב לאלטרנטיבה האמיתית לעליונות של לברון ג'יימס. לפנות בוקר, בניצחון 113:132 של גולדן סטייט על קליבלנד (0:2), הוא נראה כאילו הוא השחקן הטוב בעולם והתיש את יריבו. שרון דוידוביץ' על משחק מספר 2 והסטנדרטים של לברון

סדרת הגמר של 2012 הייתה החלום הרטוב של ה-NBA. חצי שנה לאחר ההשבתה שתקעה את הליגה, שני השחקנים שעתידים לשלוט בליגה נפגשו ראש בראש. לברון ג'יימס (מיאמי) וקווין דוראנט (אוקלהומה סיטי) היו צעירים, חזקים, מוכשרים, עם כמעט אותם גדלים ואותה רמת כישרון. הם גרמו לרבים להאמין שיריבות סטייל "מג'יק-בירד" מתחדשת לנו מול העיניים.

 

אבל השנים עברו, הת'אנדר ביצעו כל טעות אפשרית, ראסל ווסטברוק הפך לראסל ווסטברוק והחלום ההוא התעופף ברוח. לפנות בוקר ב-113:132 של גולדן סטייט על קליבלנד, קיבלנו את הקרב ההוא שוב. האדרת השתנתה, אבל זו הייתה אותה גברת.

 

וזה הסתיים בנוקאאוט מוחץ לצד אחד.

 

דוראנט (33 נקודות ב-60 אחוז מהשדה, 13 ריב', שישה אס') הוכיח מדוע שנים הוא נחשב לאלטרנטיבה האמיתית היחידה ללברון על משבצת השחקן הטוב בעולם. והלילה – הוא היה השחקן הטוב בעולם. הוא היה אגרסיבי, תקף כשהיה צריך ומסר כשהיה צריך. דוראנט הסתכל ללברון בלבן של העיניים, וסנוור אותו.

 

על פי ESPNSTATS, כשלברון שמר על דוראנט, כוכב הווריורס קלע 13 נקודות בשש מתשע מהשדה. כשדוראנט שמר על לברון (דקות ארוכות בחצי השני בעיקר), כוכב הקאבס שותק על אפס נקודות, שלושה איבודים וזריקה בודדת (!). יחד עם חמש חסימות ושלוש חטיפות במשחק, דוראנט מקבל את הקרדיט הראוי לו להפיכתו למאסטר הגנתי.

 

"יש לו קליעה של נוביצקי ואתלטיות של דומיניק", פרגן בסיום קליי תומפסון. זה מאוד מחמיא, אבל זו טעות. כי שילוב כזה של יכולת (מקרוב ומרחוק) וגודל (210 ס"מ, 225 ס"מ מוטת ידיים) – לא היה מעולם על מגרש הכדורסל.

 

 

לברון 2016 .VS לברון 2011

שלוש דקות מפתיחת החצי השני התרחש האירוע המשמעותי במשחק, כאשר סטפן

קרי ראה מולו את לברון. הוא כדרר ארבע פעמים ימינה, הסתובב, כדרר פעמיים שמאלה, כדרר במקום ואז ביצע קרוס-אובר לשמאל והופ – חדר לקלע צעד וחצי בימין. לברון הסתחרר כמו ילד שזה הרגע ירד מהקרוסלה.

 

שני דברים משמעותיים התרחשו מרגע זה ואילך: 1. קרי רשם את משחקו הטוב אי פעם בפלייאוף עם טריפל דאבל (32 נק', 11 אס', 10 ריב'), 2. לברון נעלם. חלף עם הרוח. הסתחרר עד שנשמע הבאזר.

 

בחצי הראשון הוא שיחק כאילו מדובר במשחק מספר שבע בגמר 2016. שיחק חכם ופנימה, קלע שמונה מ-12 מהשדה, כשכל 12 הזריקות היו בצבע. למרות שספגה 67 נק', קליבלנד נשארה במשחק. בחצי השני זה היה לברון של גמר 2011 מול דאלאס. אנמי, עייף, מותש אולי מהקרב עם דוראנט. הוא הפסיק לחדור והחל מ-4:28 לסיום הרבע השלישי עד לסוף המשחק רשם שתי נק' ואחת משלוש מהשדה. זהו.

 

 

הוא רשם 29 נק', 14 ריב' ו-11 אס' וטריפל דאבל (שמיני בקריירה בגמר, שווה לשיא של מג'יק), אז זה לא יהיה הוגן לבוא אליו בטענות. הוא עשה הכל וניסה להכניס את חבריו למשחק, אז זה לא הוגן לבוא אליו בטענות. מלבד קווין לאב שקליבלנד פעלה נכון להכניס אותו מהפתיחה למשחק (27 נק'), איש לא תפקד (כולל ג'יי. אר סמית' ואימן שאמפרט, שהתחפשו לחבר'ה מ"טיפשים בלי הפסקה" או קיירי ארווינג), אז זה לא הוגן לבוא ללברון בטענות.

 

אבל אנחנו כן נבוא אליו בטענות. כי זה לברון ג'יימס ואלה הסטנדרטים אליהם הרגיל אותנו. זה שאומר שכל הפסד על הכתפיים שלו, שאסור לו ליפול, לקחת הפסקה, או להיעלם. אין לו את הפריבילגיה להשאיר את זה בידיים של אחרים. אחרי הכל, זה לא שהוא משחק בגולדן סטייט.