בעל הדירה השכיר אותה ב-2005 לאדם שככל הנראה הפעיל בה עסק למשחקי הימורים. תשע שנים לאחר מכן הגישו העירייה והתאגיד תביעה על כ-174 אלף שקל בטענה שהתגלה להם שבעל הדירה רימה אותם ודיווח שהנכס מושכר אף שעמד ריק, שכן השוכר שדווח עזב את הארץ כחודשיים אחרי החתימה על חוזה השכירות.
בעל הדירה, שיוצג על עו"ד אבי ששו, טען מנגד שהנכס לא עמד ריק ושהחוזה הוארך בעל פה מדי שנה מאז 2005. לאורך השנים הנתבע קיבל את התשלומים החודשיים מנציגיו של השוכר, שלימים ביקש לשנות את החוזה על שם שוכר אחר – וכך נעשה. השוכר השני אף הגיע להעיד בבית המשפט ואישר את דבריו. בנסיבות אלה, טען הנתבע, לא הייתה לו סיבה לחשוד שלא משלמים לעירייה מסים.
לטענתו, הפעם הראשונה שהבין שהנכס צבר חובות הייתה בספטמבר 2014, כשכתב התביעה נמסר לו. עד אז הוא לא שמע מהעירייה דבר אף שלא הייתה בעיה לאתרו, בפרט בהתחשב בכך שהוא מנהל עסק בתל אביב ובעצמו משלם לעירייה ארנונה. בנוסף הוא תמה כיצד תאגיד המים אפשר צבירת חובות של עשרות אלפי שקלים מבלי לנתק את המים בדירה.
ואכן, השופט אילן דפדי דחה את התביעה וקבע שהעירייה והתאגיד בחרו בפתרון קל, ובמקום לתבוע את השוכר ששוהה בחו"ל - תבעו את הבעלים. אלא שלו היו תובעים את השוכר בזמן, סביר להניח שאפשר היה לבדוק עמו אם החוזה באמת היה פיקטיבי, דבר שלא הצליחו להוכיח בשום צורה.
השופט הדגיש שמדובר בטענה שקשה מאוד להוכיח, והעירייה בחרה להסתמך על ראיות נסיבתיות בלבד, שאינן מספקות, בפרט לנוכח עדותו של הנתבע והעד מטעמו.
בתוך כך, השופט דפדי לא שוכנע שהנכס עמד ריק במשך שנים. עצם העובדה שצבר חובות מים מעידה על כך שמישהו השתמש בו. יותר מזה: ב-2007 הגיעו למקום נציגי ההוצאה לפועל ונמצא שם דייר שסירב לומר את שמו. מלבד זאת, השופט התקשה להאמין שהנתבע יחזיק בנכס ריק בזמן שהוא יכול להשכיר אותו.
סיבה נוספת לדחיית התביעה הייתה התנהלות העירייה, ששלחה מכתבים לכתובות לא נכונות, אף שהנתבע מתגורר באותה כתובת זה 10 שנים ואף מנהל עסק בעיר. השופט קבע שהעירייה והתאגיד חטאו ב"חוסר מעש מתמשך" בכך שלא ביצעו חקירה מעמיקה בזמן אמת, מול הנתבע, ולא טרחו לנתק את המים בדירה.