בני זוג נישאו ב-2004 והתגרשו ב-2011. לפני שנפרדו הם חתמו על הסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין ובו נקבע שמשמורת הבן תהיה אצל האם והוחלט על הסדרי ראייה וזמני שהות לאב עם בנו, שהיה אז בן שלוש. ב-2014 הגיש האב תביעה למשמורת משותפת וחלוקת זמני שהות שווים בינו לבין האם.
הוא טען שבזמן החתימה על הסכם הגירושים הוא עבד במשמרות של 24 שעות ולכן לא יכול היה להתחייב להסדרי ראייה רחבים מאלה שסוכמו. כיום, ציין, הוא עובד בעבודה "רגילה", נישא בשנית ונולדו לו תאומות. הוא הכין חדר לבן, והוא רוצה שייקח חלק בלתי נפרד ממשפחתו החדשה.
בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה קיבל את תביעתו, והשופטת אליה נוס ציינה שפסקה כך בין היתר לנוכח רצונו של הילד שביקש להיות יותר בבית אביו. היא הסבירה שהשיקול היחיד הוא טובת הילד, ושבית המשפט אינו כבול להחלטות קודמות בענייני משמורת, גם אם הן עוגנו בהסכם.
האם הגישה ערעור למחוזי, שנדון בפני השופטים ורדה פלאוט, צבי ויצמן וחנה קיציס. היא טענה שלא התקיימו התנאים לשינוי ההסדר שקיבל תוקף של פסק דין, שכן לא חל "שינוי נסיבות מהותי" כנדרש לפי ההלכה. בשולי טענותיה היא הסכימה להרחבה של הסדרי השהות והוספת ימי לינה.
אך השופטים החליטו לדחות את הערעור לאחר שמצאו כי "פסק הדין מפורט ומנומק היטב" ולא נפלה בו שגגה משפטית או עובדתית. גם הם סברו שמשמורת נתונה לשינוי בכל עת, על פי הנסיבות, וקודם כל בהתאם לטובת הילד.
לגופו של עניין השופטים השתכנעו שהאב הוכיח שמדובר בשינוי שמיטיב עם הילד, בעיקר לנוכח המלצות העובדת הסוציאלית. בנוסף הם ציינו שגם אם ילכו לפי גישת האם, לדעתם הנסיבות אכן השתנו באופן המצדיק את שינוי ההסכמה שהייתה בין הצדדים בעבר.
לדבריהם, גילו של הילד כשלעצמו מהווה שינוי נסיבות, שכן בעוד שבזמן אישור ההסכם הוא היה בן שלוש, הרי שכיום הוא בגיל שבו הוא יכול להביע את רצונו, והוא אכן עשה זאת.
כמו כן, השופטים התבססו על תסקיר עדכני שבחן את המצב לאחר השינוי. על כך הם כתבו כי "נמצא שהתוצאות מדברות בעד עצמן: הקטין מרגיש אהוב על ידי שני הוריו, הוא ילד מקסים ונורמטיבי ומתפקד כשורה בבית הספר".