בין בוז לביזיון

לא צריכים להיות מופתעים מתצוגת הנפל של אלישע והנבחרת. מה שיותר מטריד זה שריקות הבוז כלפי יוסי בניון. אני מקווה שהקשר ימשיך לשחק עוד כמה שנים, רק כדי לגרום סבל לאותו קומץ

בסיום ה־3:0 המביך לאלבניה שמעתי את הביקורות של הפרשנים שניתחו את המשחק. לרגע חשבתי שהם מדברים על הפסד של נבחרת ברזיל או התפרקות של ברצלונה. היי, זו נבחרת ישראל, למה ציפיתם? אבל המבוכה הגדולה יותר הייתה להקשיב בסוף לאלישע לוי, שנשמע מנותק לגמרי.

 

אבל הבעיה היא לא רק המאמנים. הרי מאז שלמה שרף, תקופה של עשרות שנים, לא זכינו לראות שמחת חיים בנבחרת וכל המאמנים נכשלו בזה אחר זה. פעם היו שחקנים שכיף לראות, היום אין אפילו זכר לאותו כדורגל תוסס. גם הנבחרת הגדולה הזו פישלה ברגע האמת והגיעה רק עד ההצלבה, אבל לפחות הייתה סוג של תקווה.  

 

מאז חטפנו לא מעט מהלומות, אך נדמה שהקמפיין הנוכחי הוא דיכאון מהסוג שלא חווינו. עם יריבות כמו ספרד ואיטליה, שרק חושפות את פערי הרמות התהומיים בינינו לבינן, מטרה מוצהרת לסיים במקום שלישי וכדורגל כל כך משעמם – אי אפשר להפסיק לפהק. הפעם גם חלק מהקהל שותף לביזיון, ואני מתכוון לאלה ששרקו בוז ליוסי בניון. אני מאחל ליוסי לשחק עוד שלוש שנים בליגה ובנבחרת רק כדי לראות ולשמוע את הקומץ סובל.