התובע, בעל חנות ציוד לבעלי חיים במרכז מסחרי בקצרין, היה בן 40 בזמן התאונה. בתביעת פיצויים שהגיש ב-2011 נגד המועצה וחברת הביטוח שלה, "כלל", הוא טען שהיה בדרכו מהחנות למכוניתו כששק על כתפו, ודרך על תא ניקוז שלא היה מכוסה. כתוצאה מכך הוא נחבל קשות בברכו והתאונה הוכרה כתאונת עבודה.
אחת העובדות שלו העידה ששמעה אותו צועק ומאוחר יותר הזעיקה את אשתו שפינתה אותו לבית חולים. העובדת הוסיפה שראתה את פתח הביוב ללא המכסה מיד אחרי התאונה. גם היא וגם התובע סיפרו שקרה מדי פעם שמכסי הפתחים של הביוב היו נשברים והמועצה לא הזדרזה לבצע תיקונים, אף שהתובע "התחנן" בפניה שתסיר את המפגעים.
הנתבעות טענו מנגד שהפציעה נגרמה לתובע במשחק כדורגל וככל הנראה הוא והעובדת הסירו את המכסה כדי למצוא עילה לתביעה. בנוגע לאחריות, הן טענו שעל המועצה לא חלה חובה לאתר פתחים ללא מכסים במרכז מסחרי קטן, ומאחר שהמפגע היה ממוקם סמוך לחנותו של התובע - הוא זה שאחראי לו.
אולם השופטת שושנה ליבוביץ ציינה כי "מהראיות לא הוברר כיצד הוסר המכסה מהפתח", וכי בניגוד לטענות של הנתבעות, גרסתו של בעל החנות הייתה עקבית ונתמכה בעדותה המהימנה של העובדת. לכך הצטרפה עדות מומחה מטעם בית המשפט, שמצא כי החבלה הסיבובית שנגרמה לתובע בברך תואמת את מנגנון הנפילה שתואר על ידו.
"פתח ללא מכסה מהווה סיכון לא סביר וניתן היה לצפות כי עקב כך עלול להיגרם נזק למבקרים במרכז המסחרי", נכתב בפסק הדין. "כמו כן המומחים מטעם הצדדים תמימי דעים לגבי הצורך בפיקוח אינטנסיבי על תקינות המכסים בשל היותם עשויים מפלסטיק".
עוד קבעה השופטת כי "המועצה לא פיקחה כראוי על הפתחים ולא ננקטו על ידה אמצעים מספיקים על מנת למנוע את הסיכון שנוצר בדרכו של התובע". עם זאת, היא ייחסה לתובע 30% מהאשמה בתאונה, מאחר שלא שמר על ערנות מלאה בזמן שידע על קיומו של הפתח המסוכן.
בהמשך פסק הדין נדונו מחלוקות בדבר הנזקים והנכויות שנגרמו לתובע. השופטת ליבוביץ העמידה את נזקי התובע – נזק לא ממוני, עזרה חיצונית, הפסדי שכר וגריעה מכושר השתכרות – על כ-550 אלף שקל.
בניכוי תגמולי ביטוח לאומי, ולאחר הפחתת אשמתו, נקבע כי הנתבעות ישלמו לתובע פיצויים של 320 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6%.