לטייל כמו זואי לסרי

גם אם תקחו טיפ אחד מזואי לסרי, הבלוגרית המטיילת, ותאמצו בטיול הבא שלכם עם הילדים בחו"ל - הרווחתם

זואי לסרי היתה בת 9 כשלבית ספרה הגיעו מדריכים כדי לעשות נפשות למתנ"ס בעיר חרקוב שבמזרח אוקראינה. "הציעו לנו שפע של חוגים מעניינים", היא מספרת, "אבל כשמדריכת הניווטים נכנסה לכיתה שלי עם מפות ומצפן, התחלתי לרעוד. לאימון הראשון, שנערך ביער עירוני, הגיעו מאה תלמידים וניווטנו בשלג על מגלשיים. לאימון השני, באו עשרה - ובשלישי נשארנו רק שלושה. אצלי זה היה להפך, משבוע לשבוע ההתלהבות שלי גברה. עם הזמן הפכנו לקבוצה בת 12 חניכים ובגיל 12 יצאנו לטרק בן חודש למקורות נהר הוולגה. חצינו כפרים נידחים וישנו באוהלים. אם תשאלי אותי באיזה מקומות ביקרנו אצטרך לאכזב אותך, אני לא זוכרת אף שם, אבל לעולם לא אשכח את הלילה הקר במיוחד שלא איפשר שינה בחיק הטבע. חיפשנו מקלט ומצאנו מישהו שהכניס את כולנו, פלוס שני מדריכים, לאיזו סאונה מאולתרת שבה נרדמנו על הרצפה. בלילה ההוא למדתי לא לפחד מפני שלעולם יש ידיים טובות, מפני שתמיד יש במי לתמוך ועל מי לסמוך, וזה הפך למוטו שלי בחיים".

 

באותם ימים היא עדיין לא העלתה בדעתה שהמקצוע שלה יהיה "טיילת", אך בגיל 13, כשעלתה עם משפחה לבאר שבע, היא גילתה בעצמה את היכולת להתגמש ולהתמודד. "יצאתי לחצר, הילדים צחקו עלי בגלל שלא דיברתי עברית, צחקתי עליהם בגלל שלא הבנתי מה כל כך מצחיק. הם אמרו לי 'זה שולחן' ואחרי חודש נכנסתי לכיתה רגילה, במקום ללכת לאולפן. מאז אני אומרת שמטייל אמיתי אף פעם לא חוטף הלם במקום חדש. הוא כמו פקמן. לכל מקום שאליו תזרקי אותו, הוא יקום וימשיך ללכת".

 

בקורס קצינות היא קיבלה את מטלת הניווט ("שכולן שנאו אותה") שלוש פעמים, וכאמא טרייה הסתפקה בטיולים בני יום, ללא לינה. "משום מה נכנס לי לראש שלישון בחוץ עם ילדים זה מורכב. כשתום היה בן 5 וקצת, אמרתי לעצמי 'ננסה' ולקחתי אותו ואת שירה התינוקת לקמפינג במבצר אנטיפטרוס, חמש דקות מהבית. הקמנו אוהל ועשינו מדורה. צירפתי עוד אמהות לטיולי קמפינג בסופי שבוע ובחופשות - ועם האוכל בא התיאבון. התחלתי לחלום על חו"ל. הוריי אמרו לי ש'טיילת' זה לא מקצוע ושאני חייבת ללמוד משהו, אבל שום דבר אחר לא עניין אותי".

 

כיום היא מגדלת שלושה ילדים כאם חד הורית: תום (13) שירה (7) מאיה (4) ויש לה בייבי נוסף — האתר תותי ("שם החיבה שהענקתי לבני תום כשהיה ברחמי"), אתר פנאי לטיולי משפחות בארץ ובחו"ל שכבר קיבץ סביבו כמאתיים אלף עוקבים. דירתם בפתח תקווה נראית כאילו עברו אליה רק אתמול. הסלון ריק לחלוטין, אין בו רהיטים ("למה צריך?") גם לא טלוויזיה, והוא משמש כמגרש משחקים שבו מותר לבעוט בכדור ולדווש באופניים מקיר לקיר. פעם בחודש היא ממריאה עם ילדיה להרפתקה חדשה. "השנה, לראשונה, בילינו את כל חודש ספטמבר בארץ מפני שתום התחיל את חטיבת הביניים וביקש ממני חודש ללא תזוזה", היא מצטדקת. "לקראת סוף ספטמבר מצאתי כרטיסי טיסה ללטביה במחיר מגוחך, 30 יורו לראש, וקרצתי לתום. הוא עמד בסירובו וביקש שלא אעמיד אותו במבחנים רגשיים, אז ויתרתי, נכנעתי".

 

איך המורים מקבלים את ההיעדרויות הרבות?

 

"כתבתי למשרד החינוך והתשובה היתה שזה נתון לשיקול דעתו של בית הספר. תום, חמסה־חמסה, הוא ילד מדהים שהטיולים עושים לו רק טוב. אחותי סיפרה למאיה שהיא גרה ברמת־גן, אז הקטנה ענתה לה 'אני גרה במטוס'. כבר טיילנו ב־40 מדינות ובעולם יש קרוב ל־200, כך שמבחינתי עוד לא ראינו כלום. יש לנו המון לאן לגדול".

 

כבר סגרת מסלולים לחופש הגדול?

 

"המונח 'מסלול' לא קיים אצלנו. הטיול מתחיל ברגע שאני מוצאת כרטיס מוזל. אנחנו נוחתים, מתחילים לחוש את המדינה, מתיידדים וזורמים לאן שהרוח נושבת. המנוע שלי הוא לא רק תאוות נדודים. זה הדחף לצאת מאיזור הנוחות, לגלות דברים במבנה האישיות שלך, לפתח גמישות מחשבתית ולתרגל את שריר ההסתגלות".

 

לזרום עם הרוח בחו"ל, ועוד עם ילדים, זו משימה בלתי אפשרית.

 

"תתפלאי", מחייכת לסרי (41), "טיול עם ילדים הוא שונה, אבל אפשרי בהחלט". והיא תורמת טיפים מנסיונה העשיר.

 

1

 

להתאים את עצמך לקצב של הילד

 

"בטיול הראשון טסתי עם תום לפראג. היתה לי רשימה של אטרקציות והוא התעקש לעמוד יותר משעה על גשר, אפילו לא גשר קארל, ולצפות בתנועת האוניות. בהתחלה האצתי בו להתקדם. הייתי מתוסכלת, אמרתי לעצמי 'איזה פספוס, סוף סוף הגענו לחו"ל ועוד לא ראינו כלום'. מצד שני, מה יכולתי לעשות כשהוא היה כל כך מבסוט? לריב איתו? לגרור אותו? הכנסתי את רשימת האטרקציות לתיק ואמרתי לתום 'אתה תהיה המדריך'. הוא הוביל אותי בקצב שלו לאן שרצה ושנינו נהננו בטירוף.

 

בטיול משפחתי חשוב לתאם ציפיות למכנה המשותף הרחב. כיום, הסמן שלנו היא שירה בת ה־4. עד לפני חודשיים טסנו עם העגלה שלה. אני מרגישה שהגיע הזמן לתת לה להיות חלק פעיל יותר ועכשיו אנחנו הולכים בקצב שלה. ההורים וגם האחים הגדולים צריכים להתכונן מנטאלית להורדת הילוך. במקום לרוץ ממקום למקום ולחוות 'קצת מהרבה', לבחור בדרך האיטית יותר ולחוות 'הרבה ממעט'. במבט לאחור גם ההורים יזכרו את העצירות בתור החוויות הכי מהנות".

 

2

 

לספר לילדים על אופי המדינה

 

"אני לא מתארת לילדים לאן נגיע, אבל מעדכנת אותם במידע כללי. לפני שטסנו לגיאורגיה סיפרתי להם שהאנשים נוהגים בה כמו משוגעים, שנשכור רכב ושאני זקוקה לעזרה שלהם — שיהיה שקט באוטו. לא סתם שקט, אלא סופר־שקט כדי שאצליח להתרכז בכביש. בקפריסין נוהגים בצד שמאל אז תום ישב לצידי והזכיר לי להיצמד לשמאל. הוא גם עזר וגם הרגיש שהוא ממלא תפקיד חיוני".

 

3

 

לכבד את המקום

 

"כדי לחסוך בעלויות הטיול, וגם כדי לחוש טוב יותר את המקום, אני מחפשת לינה דרך Airbnb עם עדיפות לבתים מלאים. מה הטעם להתאכסן בבית ריק? בהתחלה, לא כל משפחה התלהבה לארח אמא פלוס שלושה ילדים. הסברתי לילדים ש־80% מתושבי מזרח אירופה לא מטיילים מפני שהמשכורת החודשית שלהם היא 200־300 דולר, כמחירו של כרטיס טיסה, וסביר להניח שאנחנו נהיה הישראלים היחידים שהם פוגשים. אמרתי לילדים 'אם תפגשו מקדוני שיתנהג אליכם בצורה מגעילה לא תחשבו שכל תושבי מקדוניה מגעילים?' ככה הם למדו להתנהג. לסדר את החדר, להשאיר את המטבח נקי, לא לצעוק ולהשאיר רושם טוב. וזה עובד. אנחנו נותנים חוות דעת על המקום שבו התארחנו, והמארחים כותבים עלינו חוות דעת נהדרות. זה חשוב במיוחד כשאנחנו מתארחים בחינם אצל אנשים שמצאתי ב'גולשי ספות', שרבים מהם הגיעו ארצה והתארחו אצלנו".

 

4

 

להתערות במקום

 

"עכשיו חזרנו מטיול בן שבועיים בגיאורגיה. ישנו בבית עם שבעה כלבים: שני כלבי ציד, שני הגורים שלהם, כלבת רועים ושני כלבי רחוב. בשעה הראשונה שירה צווחה בבהלה כשאחד מהם עשה תנועה חשודה, אחר כך היא למדה לתקשר איתם ובלילה היא כבר ישנה איתם. זה נקרא 'לחיות את המקום'. בפורטוגל התארחנו בחווה אקולוגית בשמורת הטבע סינטרה ובברלין התארחנו בבית של אמן ועשינו ביחד יצירה של אמנות מודרנית. כשמתארחים בבתים של אנשים, אני מעדיפה לשלם עבור הארוחה שהם מבשלים במקום לבשל בעצמי. אם אתחיל לקנות מוצרים זה יעלה לי יותר ונכיר פחות את טעמי המקום. באיטליה התארחנו אצל שף, שילמתי 100 שקל לארוחה של ארבעה וזו היתה חוויה".

 

5

 

הילד לוקח אחריות על הבטן

 

"אוכל הוא התחום הכי בעייתי בטיול עם ילדים. לכן אני אומרת מראש למארחים 'שימו הכל על השולחן, הילדים יאכלו מה שירצו ואל תיעלבו, גם את הבישולים שלי הם לא תמיד אוהבים'. ואני מבהירה לילדים 'כל אחד אחראי על הבטן שלו'. בבודפשט טיילנו בגן חיות מקורה עם אקווריומים ונאלצנו לצאת באמצע מפני שהם היו רעבים. כשסיימנו לאכול בחוץ את הסנדוויצ'ים שהיו לי בתיק ורצינו לחזור פנימה, דרשו ממני לשלם פעם נוספת עבור ארבעה כרטיסים. אמרתי לילדים 'סורי, אין לי תקציב לכרטיס כפול' והם למדו בדרך הקשה שבחו"ל צריך לאכול את מה שיש".

 

6

 

לא לקחת סיכונים מיותרים

 

"אני לא לוקחת את הילדים למדינות אויב וגם לא לאזורי מלחמה, אבל כשהעליתי לבלוג צילום מגיאורגיה שבו מאיה רוכבת על סוס, חטפתי ביקורת על זה שהרשיתי לה לרכוב ללא קסדה. חשבתי על כך והגעתי למסקנה שגם אם נגיע שוב לשם אניח לה לרכוב כמנהג המקומיים. שירה היתה בת 4 כשלקחתי אותה לוייטנאם וגם על הצילומים האלה חטפתי ביקורת של 'איך לא חששת מקלקול קיבה?' ככה אנשים חיים שם, וככה אנשים אוכלים שם ומעולם עוד לא שמעתי על תייר שחטף הרעלה מאוכל רחוב. אלה המצבים שבהם צריך להפעיל את הזום האישי ולהחליט".

 

7

 

להתרחק מהמרכז

 

"תיירים רגילים מחפשים בית מלון במרכז העיר כדי שהכל יהיה נגיש. כשטסנו ללונדון שכרנו חדר אצל משפחה שגרה במרחק 25 דקות מהעיר, שילמנו 35 יורו ללילה, וכשהילדים ביקשו לראות את ארמון המלכה נסענו 25 דקות ברכבת התחתית. כיף. בדרך זו הטיול בלונדון לא עלה לי יותר מהטיול בוורשה".

 

8

 

כל תקלה לטובה

 

"בטיול בחו"ל אין תקלות ואין פנצ'רים, כל מה שקורה הוא בגדר אירוע, לטוב ולרע. וגם כשהולכים לאיבוד - זה לא נורא. לפני שנתיים עשינו טיול ברכב מבולגריה למקדוניה ומשם לצפון יוון. נהגתי באיזור הררי. ייתכן שאני לא נוהגת מספיק טוב עם הילוכים, הם התחממו עד שנתקענו באמצע הכביש. היה ריח של עשן, והייתי בטוחה שהמנוע הלך. מה עושים? צלצלתי לסלולרי של הבחור הבולגרי שממנו שכרתי את הרכב והוא הבטיח שתוך שעתיים יגיע רכב חילוץ. אחרי שעתיים שוב צלצלתי אליו והמטומטם טען שאין לי ביטוח לחילוץ, ושעלי לשלם 500 יורו במזומן למחלץ שיגרור אותי לגבול בולגריה שבו אקבל רכב חלופי. באותו הרגע הרגשתי חסרת אונים. מה זאת אמרת 'אין לי ביטוח?' בוודאי שיש. ואיך הוא מצפה ממני לשלם סכום כזה במזומן? למי יש? החושך התחיל לרדת. שיחקתי עם הילדות ביער הסמוך, אספנו עלים, רצנו אחרי פרפרים עד שהודעתי להן 'הלילה נישן בקרוואן'. מאיה נרדמה בסל־קל שלה, שירה סידרה לה שמיכה במושב האחורי ואילו אני נשכבתי על האדמה, התבוננתי בכוכבים ומפה לשם החלטתי לתת לרכב צ'אנס שני. התיישבתי ולהפתעתי הרבה הצלחתי להתניע. שוב צלצלתי לסלולרי של הדביל, תיארתי לו את המצב, הוא הסביר לי שהמנוע נכבה בהילוך גבוה והתחלתי לנהוג לאט לאט. בשתיים לפנות בוקר הגענו לגסט האוס, וכשהערתי את שירה היא אמרה 'אמא, למה? רציתי לישון בקרוואן'. בגסט האוס היה אינטרנט, מצאתי את מספר מוקד החירום של חברת ההשכרה, המנהל התנצל על ההתנהגות המטופשת של המשכיר המקומי ונתן לי הנחה גדולה. האירוע הזה לימד אותי שהייתי צריכה להיות יותר גמישת מחשבה. לא להתייחס לסלולרי של המשכיר כאופציה יחידה, לחפש את מוקד החירום, אולי לצלצל ארצה כדי שאחד החברים ימצא לי אותו. כולנו יצאנו מהאירוע הזה בלי שום צלקת. להפך, יצאתי ממנו מועצמת. עשינו את זה".

 

9

 

לארוז לייט

 

"אנחנו יוצאים לדרך עם תיק אחד לארבעתנו. תיק קטן שמכיל גם לפ־טופ ומצלמה. אני אורזת לכל ילד שלושה זוגות מכנסיים, שלושה זוגות תחתונים ושלוש חולצות. לא צריך יותר מזה. עוד לא הגענו למקום שאין בו כיור, וכשמתארחים בבתים גם יש מכונת כביסה. ותמיד יש לי בתיק משחת שיניים ומצת. פעם, במקדוניה, אחרי חצי יום של נהיגה בשמש פרצה סערה, גשם וברד. לא היו לי בגדים חמים. הלבשתי את הטרנינגים על הזרועות של שירה ומאיה. הבחור המקומי אמר 'אילו היו לי גפרורים הייתי מדליק אש'. שאלתי אותו 'איך תדליק את העצים הרטובים?' ושלפתי את המצת. הוא מצא עצים נמוכים שהתחבאו מתחת לגבוהים, הדליק מדורה והתחממנו עד שוך הסערה".

 

10

 

להתיידד

 

"בטיסה לליטא התחלנו לדבר עם משפחה מקומית, הוא רוסי והיא יהודייה. הם הזמינו אותנו למסעדה שלהם, במרכז ריגה, וראיתי שם עבודות קרמיקה. שאלתי מי האמן והאמא סיפרה שבתה בת ה־6 העמידה למכירה את מה שיצרה בחוג לקרמיקה, מפני שהיא רוצה כסף לקניית חמוס. בלי לחשוב פעמיים קניתי בקבוק בשני יורו והם הזמינו אותנו להצגת ילדים מדהימה שלא מיועדת לתיירים. צפינו בה עם פיות פעורים. אחרי ההצגה הלכנו לקנות חמוס וכלוב וכל מה שצריך. איך היינו מלקטים את כל החוויות האלה אם לא היינו מתיידדים עם השכנים לטיסה?".

 

בטיולים מהסוג הזה האומץ הוא תנאי ראשון?

 

"לא. במהלך הטיול אין צורך להפגין אומץ וגבורה. אבל דרוש אומץ כדי לקום ולעשות משהו שהוא לא הכי מקובל".