דרישת התשלום נשלחה ב-2008 ממועצת "עיר כרמל", שמאז פוצלה לשתי מועצות מקומיות – עוספיא ודלית אל כרמל. בעקבותיה הגיש בעל הקרקע ערר לבית המשפט, שבו טען כי חלה התיישנות מאחר שהנכס חובר למערכת הביוב שמונה שנים קודם לכן.
בנוסף הוא טען כי בקביעת גובה ההיטל הייתה המועצה צריכה להתחשב במספר הנפשות המתגוררות בנכס, ולא רק בגודל השטח כפי שנעשה בפועל. לשיטתו, היה עליה להתחשב גם במצבם הסוציו-אקונומי שלו ושל אשתו. בהקשר זה הוא סיפר שהוא אדם זקן וחולה, המתקיים יחד עם אשתו מקצבת זקנה ופנסיה בסכום כולל של 5,750 שקל לחודש.
המועצה טענה מנגד שלא חלה התיישנות, שכן דרישת התשלום היא מהותית, ולפיכך ממילא החיוב על פיה מתגבש רק במועד שיגורה. עוד נטען כי אין כל זיקה בין חישוב היטל הביוב לבין מצבו הכלכלי והבריאותי של בעל הנכס או מספר הנפשות המתגוררות בו.
לפי החוק, תביעות שלא עוסקות במקרקעין מתיישנות לאחר שבע שנים, וכלשונו: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בהתאם לכך קיבל השופט רמזי חדיד את טענת העורר וקבע כי דרישה המועצה לחייבו בהיטל ביוב התיישנה, שכן היא נשלחה אליו כשמונה שנים אחרי המועד.
בהקשר זה הובהר כי המשיבה לא הצליחה לסתור את טענת העורר שלפיה הנכס חובר למערכת הביוב בשנת 2000, למעט הצהרות סתמיות שלפיהן מבדיקה שנערכה עבודות הביוב בוצעו בשנים 2008-2004.
"המשיבה לא טרחה לצרף ולו בדל ראיה לתמיכה בטענתה בנדון, אף כי מן הסתם מצויות ברשותה אסמכתאות למכביר לאימות הטענה", כתב השופט והוסיף כי הימנעות המועצה מהגשת ראיות בנושא יוצרת הנחה שלפיה אילו הייתה מגישה ראיות הן היו תומכות בגרסת העורר.
הוא דחה את גישת המועצה שלפיה מתחילים לספור את תקופת ההתיישנות רק עם משלוח דרישת התשלום. לעמדתו, בלי קשר לשאלה אם מדובר בדרישה "מהותית" או "פרוצדורלית", גישת המועצה עלולה עשויה לפתוח פתח לרשויות מקומיות לתמרן את מועד גיבוש העילה לתשלום היטלי ביוב לכל זמן שהן רוצות.
"תוצאה זו אין הדעת סובלת, והיא עלולה ליצור מצבים אבסורדיים ובלתי מתקבלים על הדעת", סיכם וביטל את דרישת המועצה לתשלום. היא חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 3,510 שקל.