התובע עבד במחסן החנות. באוקטובר 2012 הוא נשדד בדרכו להפקיד את כספי הפדיון בבנק ונפצע קשה בעיניו. כשחזר לעבודה אחרי חופשת מחלה של כשלושה שבועות, הוא התבקש להחזיר את הכסף שנשדד. לטענתו, כשאמר שאינו יכול להרשות זאת לעצמו הוא התבקש לא לשוב יותר למקום.
בעל החנות טען מנגד שלקח את התובע – בעל מוגבלות – לעבוד אצלו כמעשה חסד, ולא אחת הבליג על גניבות כספים וסחורה. לדבריו העובד שיקר בנוגע לשוד, ובכל מקרה הוא לא הגיע לעבודה מאז ומשכך התפטר על דעת עצמו.
אולם השופט תומר סילורה קיבל את התביעה באופן חלקי. הוא השתכנע שהתובע פוטר ולא התפטר, שכן הוא הוכיח שהתייצב בחנות לאחר תקופת המחלה והתבקש שלא לחזור. בהקשר זה צוין שבהתחשב במצבו של התובע, אין זה הגיוני שלא רצה לשוב לעבודה שבה הועסק שנים ארוכות.
השופט סילורה הוסיף שאין לשלול מהתובע פיצויי פיטורים עקב גניבת כספי ה"שוד", כבקשת הנתבע. הוא ציין כי לא הוצגה שום ראיה על כך שהתובע הוא שגנב את הכספים, במיוחד שעה שהנתבע מעולם לא פנה למשטרה בנושא.
בהתחשב בכך התובע גם זכאי לדמי הודעה מוקדמת ולפיצויים על פיטוריו ללא שימוע (אם כי הם נפסקו על הצד הנמוך עקב טענות הנתבע בנוגע להתנהלותו).
לתביעה נלוו טענות של העובד לגבי תנאי העסקתו. כך למשל הוא ביקש תשלום על שעות נוספות שאותן הכחיש המעסיק. השופט הבהיר לנתבע שכמעסיק הוא חייב לערוך רישום מדויק של שעות העבודה אצלו, ומאחר שהוא לא הציג תחשיב כזה - נפסקו לתובע שעות נוספות בקיזוז התשלום שקיבל על הפסקות.
מלבד זאת השופט מצא כי בעל החנות הפר את חוק ההודעה לעובד. בהקשר זה נדחתה טענתו כי התובע ידע היטב מה היו תנאי העסקתו והתוודע אליהם גם בתלושי השכר. השופט הבהיר שהודעה על תנאי העבודה צריכה להיות בכתב והמידע בתלושים אינו תחליף.
השופט אף החליט שלא להיעתר לבקשת המעסיק לקזז את עלות ארוחות הצהריים של התובע לאורך השנים, וזאת משום שמעסיק אינו רשאי לבטל הטבה שהעניק לעובד לפנים משורת הדין. בסיכומו של דבר נפסקו לתובע כ-85 אלף שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של 7,500 שקל.