הבעל הוכרז פושט רגל בשנת 2010 ושנתיים לאחר מכן הגיש הנאמן בקשה לביטול העברת מחצית מזכויותיו בדירה המשותפת לו ולאשתו. הנאמן טען שהעברת הזכויות נעשתה בעת שהחייב כבר היה שרוי בקשיים כלכליים ובמטרה להבריח את נכסיו מהנושים. לפי הערכת הנאמן, היקף החוב לנושים עמד על-סך 961,119 שקל.
לטענתו, הבעל נקלע למצב כלכלי קשה כבר ב-2006, בעוד שההעברה נעשתה כשנה לאחר מכן. הוא הוסיף שבמסגרת חקירת החייב עלה שהוא כלל לא התגרש מאשתו והדירה עדיין נמצאת בבעלותם המשותפת, והם אפילו משכירים אותה לדיירים. כל אלה, הדגיש, מרמזים על כך שככל הנראה מדובר בהסכם פיקטיבי.
בתגובה טענה האישה שהעברת הזכויות נעשתה לפי החוק, שכן תמורתן היא העבירה לבעלה את זכויותיה בחנות משותפת. היא הוסיפה שהסכם הגירושים נכרת אמנם על רקע הסתבכותו הכלכלית של בעלה, אולם הוא נוסח בתום לב ולא במטרה להבריח נכסים. לדבריה הדירה הושכרה לדיירים באישורו של רשם ההוצאה לפועל.
לפי החוק, העברת זכויות מסוג זה תבוטל אם עברו פחות מעשר שנים מהיום שבו הפך החייב לפושט רגל. עם זאת, החוק קובע כמה סייגים לביטול ההעברה, אחד מהם הוא אם היא נעשתה בתום לב ובעבור תשלום הולם.
במקרה זה השופט חסדאי לא סבר שהחייב ואשתו הוכיחו רכישה בתום לב ובתמורה. הוא קיבל את טענות הנאמן וקבע שהנכס הועבר בטווח הזמן שבחוק ובעת שהבעל היה נתון בחובות שלא יכול היה לעמוד בהם.
כך ניתן ללמוד מדיווחי החייב עצמו, המעידים על כך שלפני החתימה על הסכם הגירושים קרס העסק שלו ונפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל על חובות של יותר מ-700 אלף שקל.
בד בבד דחה השופט את טענות החייב ואשתו. לשיטתו, לא הוכח שהיא שילמה לבעלה בעבור זכויותיו בדירה. בנוסף, הוא הטיל ספק לגבי תום לבה מאחר שהיא ידעה על מצבו הכלכלי של בעלה עוד לפני שהסכם הגירושים עלה על הפרק.
על כן נקבע שאין תוקף להעברת זכויות הבעל בנכס לאשתו, והנאמן יכול לפעול למימוש חלקו של החייב בנכס במסגרת פשיטת הרגל, לטובת תשלום חובותיו לנושים.