ההסכם בין בני הזוג נערך בניסיון להביא לשלום בית לאחר שיחסיהם נקלעו למשבר. הבעל התחייב לנהוג באשתו בכבוד ונאמנות, ואם ישוב לסורו ויבגוד בה - יהיה עליו לוותר על חלקו בדירה המשותפת ולהעבירה לילדיהם.
כעבור שנה וחצי, ולאחר ששוב התגלעו בעיות ביחסים, הגיש הבעל תביעה לפירוק השיתוף בנכסיהם. כחודש לאחר מכן, בנובמבר 2014, הגישה האישה תביעה נגדית שבה ביקשה שיוצהר על העברת הבעלות בדירת המגורים לילדים, כפי שסוכם ביניהם במקרה של הפרת ההסכם.
לטענתה, המשבר ביחסים חל לאחר שהחליטה לשים סוף לתקופה ממושכת שבה נהג הנתבע להכותה, השתמש כלפיה באלימות מילולית, מנע ממנה גישה לחשבונם המשותף ובגד בה. מאחר שתביעות הצדדים השליכו זו על זו, בית המשפט דן בהן יחד.
בתגובתו טען הבעל שחתם על ההסכם אך ורק בשל איומים ולחצים שהפעילה עליו אשתו. בנוסף, מאחר שמדובר בהסכם הנוגע לזכויותיו בדירה המשותפת, זהו בעצם הסכם ממון אשר יש לאשרו בבית המשפט כדי לתת לו תוקף מחייב – וזה לא נעשה.
באשר לתביעתה של האישה מצאה השופטת בן שחר כי מעדותו של הבעל בבית המשפט ניתן ללמוד שהוא חתם על ההסכם מרצונו החופשי ובהסכמתו המלאה.
בנוסף, היא דחתה את טענתו שלפיה מדובר בהסכם ממון. לשיטתה, ובהתאם להלכות הקיימות, תכלית הסכמי הממון היא מתן מענה לרכוש בני הזוג במקרה של גירושים. אך הסכם זה הוא הסכם שונה, שמטרתו להבטיח שהנתבע ינהג באשתו בכבוד ובנאמנות בתוך המערכת הזוגית.
על כן, ומשנקבע שהנתבע הפר את התחייבותו לפי ההסכם, עליו לעמוד בתנאיו ולהעניק את זכויותיו בדירה לחמשת ילדיו.
בעקבות זאת דחתה השופטת בן שחר את תביעתו של הבעל לפירוק השיתוף בדירה, וחייבה אותו לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 30 אלף שקל.