בתביעה שהגישה המעסיקה ב-2015 נטען כי היא נהגה לשלוח את העובד לשעבר בתדירות גבוהה לארה"ב לצורך מכירת יהלומים, אך הוא ניצל את הנסיעות כדי לגנוב ממנה סחורה וכספים. לדבריה, הוא נהג לדווח לה על עסקאות שבוצעו עם חברות מוכרות בחו"ל, אך בפועל מכר את היהלומים למקורות אחרים ואת הכסף הכניס לכיסו. מרגע שנודע לה על כך, הוסיפה, היא פיטרה אותו והחליטה לתבוע את נזקיה.
העובד, מנגד, הכחיש את הטענות והגיש תביעה נגדית לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שלא שולמו לו כדין. לדבריו, החברה מעולם לא אמרה לו עם אילו סוחרים הוא יכול או לא יכול לעבוד, ולרוב הוא זה שמצא את הלקוחות. הוא הוסיף שהוא עצמו נפל קורבן למרמה מצד סוחר ניו-יורקי שנטל ממנו יהלומים מבלי לשלם, ואף הציג שיחת טלפון מוקלטת שבה אותו סוחר הודה במעשי הרמאות.
במסגרת התביעה הנגדית ציין העוד לשעבר שהמעסיקה לא מאפשרת את כניסתו למתחם הבורסה ומונעת ממנו להתפרנס, וביקש מבית הדין להסיר את ההגבלות נגדו.
במענה לתביעה הנגדית טענה החברה ששילמה לעובד את המגיע לו, ואילו את זכויותיו הסוציאליות יש לקזז עם שווי הסחורה שנגנבה. עוד היא טענה שלנוכח מעשיו הוא לא זכאי לפיצויי פיטורים.
אולם השופט תומר סילורה לא שוכנע שהעובד גנב מהחברה דבר. "כאשר נטען כנגד העובד כי ביצע מעשה פלילי, על הטוען להוכיח טענותיו ברמה מוגברת מהנדרש בהליך האזרחי", כתב בפסק הדין.
השופט התפלא על כך שהחברה לא דיווחה למשטרה על הגניבה, והעובדה שהנתבע נפל ככל הנראה קורבן לעסקה מפוקפקת לא מוכיחה שהיה שותף במעשה מרמה כלשהו. בנסיבות אלה נדחתה תביעת המעסיקה על כל חלקיה.
מנגד, תביעתו של העובד התקבלה חלקית ונפסק לו פיצוי של יותר מ-60 אלף שקל על פיטוריו ללא הודעה מוקדמת, השלמת הפרשות פנסיוניות וזכויות נוספות שלא שולמו לו במהלך שנת עבודתו. המעסיקה חויבה בעוד 10,000 שקל לכיסוי הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד.
לעניין הגבלת הכניסה למתחם הבורסה קבע השופט סילורה כי מאחר שהנתבע סיים את עבודתו בחברה, היא לא צריכה להעניק לו אישור כניסה למתחם, ואם הוא מעוניין לחזור לשם עליו להגיש בקשה מחודשת לבורסה עצמה – ובמקרה כזה התובעת תידרש להסיר את התנגדותה לכניסתו.