בתלונה החריפה שהגישה עורכת הדין הנתבעת לוועדת האתיקה, נטען שבמשרדה של התובעת בוצעה עסקה שנועדה להונות את בעלה. היא סיפרה שם כי במרס 2014 ערכו בני הזוג של שתיהן הסכם לרכישת מקרקעין, שבוטל כעבור שנתיים בבית המשפט המחוזי בחיפה.
הנתבעת האשימה את התובעת באחריות לביצוע הסכם המכר הבעייתי וטענה כי היא גזלה ממנה ומבעלה כספים שלא הוחזרו להם לאחר ביטול ההסכם.
ביוני 2016, בעיצומו של בירור התלונה, התובעת עתרה לבית המשפט השלום בחיפה בבקשה שהנתבעת תפצה אותה לפי חוק איסור לשון הרע.
הנתבעת טענה בתגובה שהיא דוברת אמת ומאחר שוועדת האתיקה היא הגורם המוסמך שאליו מגישים תלונות על עורכי דין, עומדת לה הגנת תום הלב הקבועה בחוק.
השופטת באום קבעה שהתלונה שהוגשה לוועדת האתיקה כתובה בשפה בוטה וכוללת אמירות שמטרתן להעליב, להשפיל ולפגוע במשרתה של התובעת כעורכת דין. מלבד זאת, בסופו של דבר התלונה נדחתה לאחר שלא נמצאה הוכחה מספקת למעורבותה של התובעת בהסכם שנערך בין שני הבעלים או בגזילת כספים.
השופטת דחתה את טענת הנתבעת שלפיה היא דיברה אמת, לאחר שהוכח שבן זוגה של התובעת עשה שימוש לרעה במשרד, תוך ניצול שמה הטוב כעורכת דין בעלת מוניטין – ללא ידיעתה ומבלי הייתה שותפה לכך.
נקבע כי הלשון שנקטה הנתבעת בתלונה הייתה חריפה מדי. כמו כן, גם אם הנתבעת מאמינה שנעשה לה עוול, היה עליה לפנות לתובעת לפני שליחת התלונה ולנסות ליישר עמה את ההדורים. מאחר שהנתבעת לא עשתה זאת, ומיהרה להגיש תלונה, לא ניתן לראות בה כמי שפעלה בתום לב.
לפיכך השופטת קיבלה את התביעה וקבעה כי התובעת תפוצה ב-20 אלף שקל. לא נפסקו הוצאות נוספות.