מרים המשקולות שנשא את הזיכרון על כתפיו

פעמיים ברח טוביה סוקולסקי מהמוות דרך החלון • כשהיה תינוק הייתה זו אמו שהשליכה אותו מחלון הרכבת בפולין כדי להצילו מהנאצים • בפעם השנייה הוא קפץ מהחלון בכפר האולימפי במינכן ב־1972, בזמן הטבח, כשרק פיג'מה לגופו • אתמול נפטר סוקולסקי, גדול מאמני הרמת המשקולות בישראל, והוא בן 75

"הגרמנים ניסו לחסל אותו ולא הצליחו, גם המחבלים הערבים ניסו לרצוח אותו ולא הצליחו. רק המחלה הכניעה אותו", סיפר אתמול אבי נבו, בנו של טוביה סוקולסקי, שהלך לעולמו בגיל 75 אחרי מחלה שעימה התמודד בחודשיים האחרונים.

 

סוקולסקי היה אחד מהאנשים המזוהים יותר מכל עם ענף המשקולות הישראלי, וזכור כמאמנה של נבחרת ישראל לאולימפיאדת מינכן, שבה נרצחו 11 מחברי המשלחת, בהם שלושת ספורטאי נבחרת המשקולות, שאותם גידל וטיפח.

 

הוא נולד בגטו לבוב שבפולין ב־1942, ומרבית משפחתו נספתה בשואה. "במהלך נסיעה ברכבת בפולין זרקה אותו אמו ציפורה מהחלון וקפצה אחריו. כך הצילה את חייו", מספר אבי. "אבא איבד בשואה את אביו ואת כל דודיו מצד אביו. אמו נתנה את אחותו הבכורה למשפחה של גויים כדי להציל את חייה. למעשה הדבר היחיד שנשאר לאבי היה תמונת פספורט של אביו המנוח".

 

ב־1959 עלה סוקולסקי לישראל והחל לשרת בצה"ל. במקביל התאמן בקבוצת הפועל קריית־חיים ולימים הפך למאמן הקבוצה. ב־1971 מונה למאמן נבחרת ישראל בהרמת משקולות.

 

באולימפיאדת מינכן הוא התגורר בכפר האולימפי, בדירה מס' 1 של המאמנים והשופטים. ב־ 5 בספטמבר, בשעה 04:30 לפנות בוקר, התעורר סוקולסקי מצעקותיו של שופט ההיאבקות יוסף גוטפרוינד, לאחר שזה ניסה בכל כוחותיו להחזיק את הדלת סגורה ללא הצלחה וצעק לחבריו "צאו החוצה". סוקולסקי הגיב במהירות, שבר את החלון וקפץ החוצה כשפיג'מה לגופו. כך ניצלו חייו.

 

כספורטאי צבר סוקולסקי הישגים רבים: ב־1958, בהיותו בן 16, זכה באליפות פולין בהרמת משקולות לנוער במשקל של עד 56 ק"ג. בתחרות שנערכה ב־1 במאי 1962 קבע סוקולסקי במשקל תרנגול בלחיצה שיא עולם חדש עד גיל 20 בתוצאה של 88 ק"ג. בנוסף זכה בשתי מדליות זהב במכביה השישית והשביעית. לאחר שנים של אימון הנבחרת עבר לאמן את קבוצת מכבי חיפה בהרמת משקולות ובמקביל שפט בתחרויות בינלאומיות להרמת משקולות, עד שפרש סופית מהספורט בשנות ה־90.

 

“אני נולדתי 9 חודשים לאחר טבח הספורטאים במינכן”, סיפרה הבת אורלי סוקולסקי-לוריא, “אבי חזר מהאולימפיאדה והחליט כי לאור העובדה שנותר בחיים וחייו ניצלו בנס, הוא רוצה להביא ילד נוסף לעולם. אמי נכנסה להריון ואני נולדתי. השם שנתנו לי, אורלי, נבחר בגלל שאבא קפץ מהחלון לפנות בוקר, וכך ניצל. הוא אמר שאם היה נולד לו בן, שמו היה ליאור”.

 

בני המשפחה מספרים כי למרות הזמן הרב שחלף מאז הטבח הנורא ולמרות אהבתו לספורט ודורות המשקולנים שהעמיד, אביהם טוביה חי את האסון יום ביומו כמעט. "אבא דיבר על האסון הזה בלי הפסקה", משחזרת אורלי בכאב, "האירועים הקשים חזרו אליו בפלאשבקים. אבא היה בפוסט־טראומה. אנחנו, כמשפחה, שימשנו לו מעין קבוצת תמיכה".

 

בעת האסון במינכן, היו בניו של סוקולוסקי בני שש וחצי וארבע. “אימא שלי סיפרה כל השנים, שבאותו לילה, בארבע וחצי לפנות בוקר, התעוררתי משינה וקראתי בשם של אבא שלי”, מתאר הבן אבי, “כאילו משהו בתת מודע שלי ידע שקורה משהו לאבא שלי. לאורך כל השנים היה לי קשר איתו בתת מודע. כשכאב לו כאב גם לי”.

 

"אבא שלי הלך עם הכאב הנורא הזה של אולימפיאדת מינכן", מוסיף אבי. "הזיכרונות רדפו אותו. הוא חי את האסון הזה, כאב לו והוא סבל את הירצחם של הילדים האלו שהוא גידל אותם והביא אותם לאולימפיאדה. הכאב הזה היה חלק ממנו עד יומו האחרון".

 

טוביה סוקולסקי הותיר אחריו אישה, גילה, שלושה ילדים, זאב, אבי ואורלי, ו־7 נכדים. הוא יובא למנוחות היום בשעה 18:00 בבית־העלמין בתל רגב.