בני הזוג נפרדו ב-2014 אחרי 12 שנות נישואים, ולהם שלושה ילדים, שניים מהם בגירים. בהסכם הגירושים שאושר בבית הדין השרעי ויתרה האישה על כל זכויותיה ורכושה. באפריל 2016 הגישה האישה תביעה בבית המשפט למשפחה בחדרה, ובה ביקשה להצהיר על בעלותה בחצי מהנכסים הרבים הרשומים על שמו של בעלה לשעבר.
הבעל ביקש לדחות את התביעה על הסף לנוכח העובדה שהיא סותרת לחלוטין את ההסכם שאושר בבית הדין השרעי, אך לפני כחצי שנה נדחתה בקשתו בנימוק שסילוק תביעה על הסף ייעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים. על החלטה זו הוא הגיש בקשת רשות ערעור למחוזי וטען שהסכם הגירושים תקף ומחייב, ולמעשה "חוסם" ומשתיק את גרושתו מלהגיש תביעות הנובעות מהנישואים.
לשיטתו, אם האישה רצתה לשנות משהו בהסכם, היה עליה לפנות לבית הדין השרעי. רק ביטול ההסכם, הדגיש, היה מקנה לה את הזכות להגיש את התביעה הרכושית.
מנגד טענה האישה שחתמה על ההסכם מבלי לדעת מה כתוב בו ומחוסר אונים, מאחר שבעלה לשעבר כפה זאת עליה וסחט אותה. לדבריה, מרגע הגירושים סיים בית הדין השרעי סיים את מלאכתו ואינו מוסמך עוד לדון בענייני הרכוש. היא הוסיפה שהסכם הגירושים ואישורו לא שוללים ממנה את זכויותיה על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג.
אבל השופט סארי ג'יוסי ביטל את החלטת בית המשפט לענייני משפחה ובמקומה הוציא פסק דין המורה על דחיית תביעתה של האישה, וחייב אותה בהוצאות משפט בסך 3,000 שקל.
"הן מהבחינה הלשונית והן מהבחינה המהותית, טענות המשיבה מתמקדות בפגמים שנפלו בכריתת הסכם הגירושים, במעמדו ובתוקפו של הסכם הגירושים ולא בשאלת פרשנותו", כתב השופט, והבהיר שאי אפשר להתעלם מפסק דינו של בית הדין השרעי.
הוא הוסיף כי "ככל שחפצה המשיבה לשלול את תוקפו של הסכם הגירושים, עליה לעשות כן בדרך של תקיפה ישירה, היינו הגשת תביעה עצמאית לביטול הסכם הגירושים ולערכאה שאישרה את הסכם הגירושין ונתנה את פסק הדין".
יתרה מכך, השופט ג'יוסי הסביר שאם נפל פגם בהליך אישור ההסכם – למשל תוכנו לא הוסבר לצדדים או שהצדדים לא חתמו עליו בנפש חפצה – הדרך הנכונה היא הגשת ערעור לבית הדין השרעי הגבוה לערעורים.