המערכה האחרונה של דן

דן הנגבי היה מטובי הטניסאים בישראל בצעירותו. את הקריירה המבטיחה קטע לטובת שירות קרבי בצה"ל, וכשהשתחרר נסע לארה"ב בעקבות אהבת נעוריו, סשה אדלשטיין. במהלך השנים שניהם התקדמו לתפקידים של בנקאים בכירים, הקימו בית, גידלו שני ילדים וחגגו את החיים. ודווקא כשהגשימו את החלום האמריקאי, הכל נקטע באבחה — הנגבי נהרג בתאונת אופניים במנהטן. אלמנתו סשה נפרדת ממי שהתאהב בה, כבר בגיל עשר, על המגרש

כשדן הנגבי וחבריו היו בני 18, כל אחד מהם הכניס לקופסה דף שבו כתב איך הוא רואה את חייו בעוד עשר שנים. השורה הראשונה ברשימה של הנגבי הייתה להתחתן עם סשה, שאותה אהב מאז היה בן עשר. "דן היה אדם שסימן לעצמו מטרות והגשים אותן", אומרת סשה הנגבי, אלמנתו, "ובאמת, בגיל 28 הוא הציע לי נישואים והתחתנו אחרי שנה".

 

על שמלתה השחורה נוצצת שרשרת עם טבעת הנישואים שהוסרה מאצבעו של בעלה. הנגבי, בנקאי השקעות בכיר בקרדיט סוויס, נהרג בגיל 36 וחצי בתאונת דרכים במנהטן. ה"ניו־יורק טיימס" סיקר בהרחבה את מותו הטרגי, מפני שהייתה זו התאונה הקטלנית הראשונה על גלגלי הסיטי־בייק, שירות השכרת אופניים שבמהלך ארבע שנות הפעלתו בביג אפל צבר כבר 43 מיליון רכיבות. עולם הטניס הישראלי הרכין ראשו לזכר הטניסאי המחונן, שתלה את המחבט כדי לשרת כלוחם, ובמהלך לימודיו בארה"ב אימן גם את שחר פאר, שעדיין זוכרת את המקצוענות שלו ואת חיוכו הגדול. ארונו הוטס ארצה ונטמן בבית העלמין בהרצליה.

 

לפני שבוע וחצי צוין יום ה־30 למותו. מאז ההלוויה שוהים אלמנתו ושני ילדיהם, מיקה בת השלוש ועמרי בן השש וחצי, בארץ. הנגבי חוזרת ומסבירה להם שמעכשיו יוכלו לדבר עם אבא רק בלב, והוא ישמע. בשבעה לא הפסיק עמרי לשחק באחדים מהגביעים שבהם זכה אביו בצעירותו. הורי האב, רונית ורן הנגבי, הוציאו לרגל השבעה את עשרות הגביעים שמאוחסנים בדרך כלל בארגז מפני שדן, בנם השני (אחיהם של אורי, עדי ודור), היה צנוע ואסר עליהם להציג את אותות ההצטיינות בסלון.

 

יד הגורל

 

"את חיידק הטניס הוא ירש מאיתנו", מספרת רונית, היי־טקיסטית שמנהלת את עסקיה מעבר לים. "בגיל חמש דן לקח את המחבט שלי והתחיל לחבוט על הקיר של השכנים. כיוון שגרנו אז בהרצליה פיתוח לקחנו אותו למועדון הספורט בכפר־שמריהו, שבו היינו מנויים. המאמן הסתכל על דן ושאל, 'אתם רוצים לשלם לי על כל שיעור או לתת לי אחוזים מההכנסות שלו בעתיד?' בגיל שבע, כשדן זכה באליפות של גילאי 12, הבנו שהוא צריך מקום יותר רציני והעברנו אותו למרכז הטניס ברמת־השרון".

 

שם, על המגרש, ננעלו עיניו של דן בן העשר על סשה אדלשטיין, בת גילו. הוא היה דור חמישי בארץ ("אבי סבי, דוד יודלביץ, היה המורה הראשון שלימד עברית בבית הספר חביב בראשון־לציון", מציינת רונית), ואילו סשה החיפאית עלתה ארצה מאוקראינה כשהייתה בת שמונה עם הוריה: יבגני אדלשטיין, דוקטור לאווירונאוטיקה שעובד ברפאל, ואירנה, אשת מחשבים שמנהלת חדר בקרה בבתי הזיקוק. אחיה יוני נולד בישראל ולפני שנה סיים את שירותו הצבאי כלוחם בסיירת אגוז.

 

הוריה של סשה חיפשו חוג שיספק לה תעסוקה אחר הצהריים, כשהם לומדים עברית באולפן. "הם בחרו בטניס מפני שאבא שלי שיחק קצת באוקראינה, והסכמתי", היא מספרת. "מהר מאוד גיליתי שמרכז הטניס הוא הרבה יותר מחוג ספורט. זה היה בית, משפחה. שחקנים מהדרום שנסעו לתחרויות בצפון התארחו אצלנו במרכז הטניס בחיפה, וגם אנחנו התארחנו אצלם. זו הייתה הגדולה של איאן פרומן, שהקים את מרכז הטניס. דרך החינוך לספורט הוא צימצם פערים. זה לא היה משנה אם באת מהקטמונים, מירוחם, או מצפון תל־אביב – כל ילד נשפט רק על פי כישוריו והתנהגותו. המעמד הכלכלי היה חסר משמעות".

 

אמו של דן הכירה את סשה בת העשר בפעם הראשונה כשקבוצת שחקניות מחיפה הגיעה לשחק ברמת־השרון. "דן קרא לי ושאל, 'את רוצה לראות את הדבר הכי יפה בעולם?' והצביע על סשה שעמדה ליד לוח התוצאות. ראיתי את הגב שלה. צמה ארוכה־ארוכה, חצאית פליסה לבנה ומחבט על הגב. כשהיא הסתובבה ראיתי את העיניים שלה ואמרתי, 'וואו, היא באמת יפהפייה'. דן אמר לי, 'היא לא רק יפה, היא גם מאוד חכמה'. ובערב, בבית, הוא אמר לי, 'היא תהיה אשתי'. הרבה שנים הוא רדף אחריה ולא ויתר על החלום. הוא עבד קשה עד שהשיג אותה".

 

"זה לא מפני ששיחקתי את הבלתי ניתנת להשגה", מתגוננת סשה. "פשוט הרגשתי שהעולמות שלנו שונים. דן בא ממשפחה שורשית ומבוססת, ואילו הוריי עבדו קשה מאוד כדי לבנות חיים חדשים. והיה גם מרחק גיאוגרפי בין חיפה להרצליה. אבל המשכנו להתראות סביב הטניס. ההורים הכירו בתחרויות".

 

"אני זוכרת שהוריה הגיעו לרמת־השרון לתחרות ארצית", מעידה רונית. "אמרתי להם, 'בואו, שבו איתנו'. בסוף התחרות אבא שלה אמר לי, 'זה היום שבו הרגשתי הכי ישראלי'. דן הזמין את סשה לבר־מצווה שלו ולא האמין שהיא תבוא. כשראה אותה נכנסת לאולם הוא השפיל את הראש, מאושר ונבוך".

 

"כשסבא שלי חלה בסרטן באתי לבקר אותו באיכילוב", מספרת סשה. "נכנסתי לחדר שלו עם החולצה של מרכז הטניס. הגבר ששכב במיטה הסמוכה אמר לי, 'גם הנכד שלי משחק במרכז הטניס'. זה היה אביה של רונית. מי היה מאמין ששני הסבים שלנו יאושפזו באותו הזמן, באותו בית החולים, באותו החדר, מיטה ליד מיטה? יד הגורל".

 

תוך כדי דיבור אצבעותיה מערסלות את טבעת הזהב של בעלה. "15 שנים לאחר מכן, כשדן הציע לי נישואים, שאלתי אותו אם יסכים לענוד את הטבעת של סבא שלי שעוברת במשפחה מדור לדור. בלי לחשוב פעמיים דן ענה: 'ברור'. הסמל הקומוניסטי חרוט עליה, והוספתי חריטה: 'אוהבת אותך תמיד' ואת תאריך נישואינו. עכשיו הטבעת חזרה אליי. זה מעגל שנסגר מוקדם מדי".

 

גם התאונה הייתה יד הגורל? ב"ניו יורק טיימס" כתבו שלרוכבי האופניים בעיר יש טענות קשות כלפי הרשויות שלא עושות די להגנתם.

 

"זאת לא הייתה יד הגורל", היא מוחה. "יש לי הרבה מה לומר על מה שקרה שם, אבל לא אגיד דבר ולא רק בגלל שהמצב המשפטי עדיין בבדיקה. כל מה שאומר עכשיו, מתוך כאב וצער, לא יחזיר לי את דן".

 

נקישת הרימון

 

הנגבי שמר על מקום יציב בחמישייה הפותחת של שחקני הטניס הישראלים ולקראת גיוסו הוכר כספורטאי מצטיין. "דן התגייס למודיעין, ואחרי ארבעה חודשים נמאס לו לשבת במשרד ולא לעשות כלום", מספרת אמו. "כשקיבל זימון לקורס טיס הוא יידע את חיל האוויר שכבר גויס כספורטאי מצטיין. הוא סיכם איתם שייצא לגיבוש ואם יעבור אותו, יחליט אם לצאת לקורס".

 

והוא עבר את הגיבוש?

 

"ברור. היו לו נתונים מדהימים, הוא התקדם בקורס, אבל אחרי שנה וקצת החליט לחתום ויתור. כששאלנו אותו למה, דן ענה, 'פתאום הבנתי שמעולם לא חלמתי להיות טייס'. לאחר מכן הוא שובץ כלוחם בסיירת אגוז".

 

בכתבה על ספורטאים מצטיינים שהתגייסו לצבא אבל לא הקדישו יותר מדי לשירות, שפורסמה במוסף זה בנובמבר 2002, תואר הנגבי כיוצא הדופן הנוהג בדיוק הפוך. ענת טל־שיר וצדוק יחזקאלי כתבו עליו כך: "החברים בסיירת לא הפסיקו לצחוק עליו כל הדרך אל המוקטעה. 'מפגר, מה יש לך לעשות פה? בטח נפלת על הראש'. אבל הוא לא ויתר ועמד בראש הכוח, לופת אם־16, דרוך לקראת נקישת הרימון שיושלך לעברו עוד רגע מעבר לפינה. הוא לא ויתר, כמו שלא ויתר בקסבה של שכם, בסמטאות מחנה בלאטה ובמחילות של ג'נין. כששקע אבק הקרב, התכנס דן הנגבי בפינה חשוכה של מבנה הרוס והתפנה לרגע של מחשבה. 'מה לעזאזל אני עושה בחור הזה, במקום לחבוט בכדורים על המגרש?' הנגבי, עד לא מזמן אחד הטניסאים הצעירים הבולטים במדינה, לא נתקל בשום קושי לסלק את המחשבות האלה. לא שמנות קרב ורימונים הם התפריט החביב עליו, אבל הוא לגמרי שלם עם ההחלטה לוותר על מקומו ברשימה הנבחרת של הספורטאים המצטיינים, דבר שהעניק לו את הזכות לשרת כג'ובניק. אחרי הכל, זה הוא שהחליט לעבור ליחידה מובחרת אחרי שירות צבאי של שני מטרים מהבית, שתמציתו הייתה העברת טפסים משולחן לשולחן".

 

לימים, בראיון לעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת בראון האמריקאית, שבה למד ושיחק, אמר הנגבי: "אין ניצחון בטניס שיכול להשתוות להרגשה שיש לך כשעזרת לעצור את המחבל המתאבד הבא".

 

הצעת נישואים במוזיאון

 

גם סשה הוכרה כספורטאית מצטיינת ושירתה בחיל האוויר בחיפה. "אני מבינה למה דן לא היה יכול ליהנות משירות של חצי יום בבסיס, זה לא שיא ההגשמה העצמית". היא קיבלה מלגת ספורט מלאה באוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט ושלושה ימים אחרי השחרור המריאה לשם, ללימודי כלכלה. "דן עוד היה בצבא ועוד לא היינו ביחד, אבל הוא שמר על קשר עם הוריי וחיזר אחריי מרחוק. הוא הקליט לי מוזיקה מגלגלצ, שלח לי ספר על אתרים בישראל וסימן את אלה שבחר עבורנו לטיול משותף. בחופשת הקיץ שבין שנת הלימודים הראשונה לשנייה באתי לארץ, ודן לקח אותי לצפון ועשה לי הפתעה. הוא צבע קיר וכתב עליו: 'כמה טוב שבאת, אוהב, דן'. רק אז התחלנו לצאת. ביום הולדתי הוא מילא את החדר שלי בצנצנות עם ורדים. באותו קיץ הוא עבר לגור אצל הוריי, שהיו קרובים לבסיס יותר מהוריו".

 

"נו, באמת", מגחכת אמו בעצב. "הוא רצה לישון אצל הורייך כדי לנשום את הריח שלך".

 

לקראת שחרורו חיפש הנגבי מלגות ספורט בארה"ב כדי להתקרב לאהובתו, וקיבל מלגה מלאה באוניברסיטת בינגהמטון שבדרום מדינת ניו־יורק, מרחק שש שעות נסיעה ממנה. במשך שנתיים למד שם כלכלה וניצח ברוב תחרויות הטניס. "ואז פנה אליו המאמן של אוניברסיטת בראון, אחת מעשר האוניברסיטאות הטובות בארה"ב, והציע לו לעבור לשם", מספרת סשה. "דן התלבט, הוא חתם בבינגהמטון לארבע שנים. מי שבא לעזרתו היה המאמן מייקל סטארק, שנתן לו שחרור לטובת בראון. זה היה צעד נדיר, והוא עשה אותו רק מפני שחשב על טובתו ועתידו של דן. המעבר לבראון פתח את עיניו של דן לעולם. הוא היה קפטן הנבחרת, לצד לימודי הכלכלה הוא הרחיב את אופקיו בהיסטוריה, והלחץ שנוצר מהשילוב בין לימודים לספורט חישל אותו מאוד".

 

בינתיים סשה סיימה את לימודיה, עברה למנהטן והחלה לעבוד בסיטי גרופ, במחלקת מסחר בשוק ההון של הבנק. בקיץ של סוף שנת הלימודים השלישית שלו אימן הנגבי באקדמיה לטניס של גלעד בלום בניו־יורק. במשך כמה שבועות אימן את שחר פאר. "הכרתי את דן הרבה לפני כן", מספרת פאר, שנכחה בלוויה שלו. "משפחת הטניס הישראלית קטנה מאוד. אחי, שלומי, בן גילו של דן והתמודד מולו. בקיץ 2006 הייתי בניו־יורק בלי מאמן. חיפשתי מישהו שילווה אותי, ודן התגייס מעכשיו לעכשיו. היו לו אנרגיות טובות, הוא שמח לעזור ותמיד חייך. אחלה בן אדם".

 

כשהנגבי סיים את לימודיו והחל לעבוד בבנק ההשקעות מורגן סטנלי, הוא וסשה איחדו כתובות בניו־יורק. "כשהתחלנו לצאת אהבתי את המיתולוגיה היוונית, ובמיוחד את הסיפור על פיגמליון וגלתיאה. פיגמליון יצר פסל של אישה, גלתיאה, וכיוון שכל כך אהב אותה ביקש מאלוהים להפוך את הפסל לאישה חיה. באחד מביקוריי בארץ הבאתי לדן פוסטר עם התמונה וסיפרתי לו את סיפור האהבה הזה", היא משחזרת. "לפני תשע שנים הוא הציע לי נישואים במוזיאון המטרופוליטן, מול העותק המקורי של התמונה".

 

ניחשת שהוא יציע?

 

"לא רק שלא ניחשתי, דווקא באותו הבוקר רבנו. אבל כשנפגשנו במוזיאון והגענו לתמונה של סיפור האהבה הגדול מהמיתולוגיה, הוא שלף טבעת".

 

וכרע ברך?

 

"לא, הוא אף פעם לא עשה את מה שעושים כולם".

 

לרכוב על הבוקר

 

הם נישאו בקיסריה ובשובם לניו־יורק התקדמו בסולם ההצלחה. "אף פעם לא החלטנו להישאר שם לצמיתות", היא אומרת. "הלב שלנו היה בישראל, אבל רצינו למקסם את הקריירות שלנו. אני קיבלתי גרין קארד ממקום העבודה שלי, ודן קיבל מתוקף היותו בעלי".

 

לפני שלוש שנים קנו דירה בברוקלין הייטס ("זה 'סלואו זון', אזור שבו המכוניות חייבות לנסוע לאט כדי לאפשר לילדים לרכוב על אופניים וקורקינט"), ובמרתף הבניין איחסן הנגבי ארבעה זוגות אופניים וציוד רכיבה. "שנינו הפסקנו לשחק טניס מפני שהיה מסובך להזמין מגרש ולנסוע רחוק", מספרת סשה. "דן אימץ אורח חיים בריא, וכמו בכל מטרה בחיים הלך עד הסוף. הוא רץ שלוש פעמים במרתון ניו־יורק, הקפיד על תזונה ודיווש על אופניים מדי יום. דן אף פעם לא נפרד מאופניים שאהב. הוא שמר אותם לילדים".

 

הקריירות המשגשגות שלהם, מדגישה סשה, לא באו על חשבון הילדים. הייתה ביניהם חלוקת תפקידים. היא יצאה מהבית בשבע וחצי בבוקר, ובעלה דאג לארוחות הבוקר ("הם אכלו תוך כדי ריקוד, דן היה די־ג'יי במסיבות של חברים ותמיד הייתה מוזיקה בבית"). ברבע לשמונה הגיעה מטפלת דוברת רוסית ("בזכותה הילדים מדברים שלוש שפות – עברית, אנגלית ורוסית") שלקחה את מיקה לגן יהודי. עמרי יצא עם אביו לבית הספר. "דן אהב מאוד את נסיעות הבוקר עם עמרי, זה היה זמן האיכות שלהם, הם ניהלו שיחות של גברים. סופי השבוע היו קודש לילדים. נסענו לקטוף תפוחים, לגן החיות, לבקר חברים. הילדים שיחקו איתו טניס וכדורגל ושחמט. העובדה שגרנו בניו־יורק הפכה אותנו לצוות. הוא ואני מול כל העולם".

 

טניסאי העבר ומנכ"ל איגוד הטניס היום, שלמה גליקשטיין, ספד להנגבי בלוויה: "ברחבי העולם מציינים היום את יום האב הבינלאומי. כמה אירוני ואכזר הוא הגורל, שמאלץ אותנו דווקא ביום הזה ללוות את האב האולטימטיבי בדרכו האחרונה".

 

לא חששת שהאופניים הם ספורט שכרוך בסכנה?

 

סשה: "מוזר, אבל לא. עם דן הרגשתי תמיד מוגנת. החוזק והחוסן שלו שידרו לי שהכל יהיה בסדר. בשבת וראשון הוא יצא לרכיבות ארוכות, בימי חול הוא קם בחמש ורכב לפני צאתו לעבודה".

 

היום האחרון

 

יום שני, 12 ביוני, החל כיום שגרתי. היא יצאה לעבודה, המטפלת לקחה את מיקה לגן, דן לקח את עמרי לבית הספר ונפרד ממנו בנשיקה. הנגבי, כמדי בוקר, לקח אופניים מתחנת סיטי־בייק (חברה דומה לתל־אופן של תל־אביב) ודיווש לעבר משרדו ברחוב 26 פינת פארק אווניו. רכיבה שגרתית של כמה דקות.

 

"בשמונה וחצי צילצלה אליי המזכירה של דן", מספרת סשה. "בדיעבד התברר שהשוטרים מצאו את כרטיסי הביקור של דן בתיק שלו וכך איתרו אותה. היא שלחה לי את מספר הטלפון של הרופא בחדר המיון בבית החולים בלוויו, צילצלתי והוא אמר לי, 'לבעלך הייתה תאונה, מצבו קריטי'. טסתי החוצה, תפסתי מונית ובמהלך הנסיעה עשיתי שלושה טלפונים. הראשון לבית הספר של עמרי, כדי לוודא שהוא שם. אחר כך צילצלתי להוריו של דן ולאמא שלי. רציתי להכין אותם".

 

כשנכנסה למיון בעלה כבר היה בחדר ניתוח. "עמדתי ליד המעליות כדי לראות את הרופאים בצאתם מהניתוח. נאמר לי שדן איבד הרבה דם מפגיעות פנימיות, שיש לו שברים בעצמות האגן ושנאבקים על חייו. הרופא האחרון שיצא מהמעלית ניגש אליי ושתק. שאלתי, 'הוא בחיים?' והוא ענה, 'הוא נפטר על שולחן הניתוחים'.

 

"באותו הרגע התחלתי לתפקד על אוטומט. שאלו אותי אם אני רוצה להיפרד ממנו. הפנים שלו לא נפגעו. הוא נראה אותו הדבר, כאילו רק נרדם. עשיתי פייס־טיים להוריו ולהוריי, וגם הם נפרדו ממנו. מבית החולים צילצלתי לפסיכולוגית של בית הספר של עמרי וביקשתי הדרכה. נאלצתי להישאר שם עוד כמה שעות, לענות על שאלות השוטרים, וכשחזרתי הביתה לא הבנתי למה יש גדוד של צלמים בפתח הבניין. לא ידעתי שהוא ההרוג הראשון בסיטי־בייק. סיפרו לי שהתאונה נקלטה בשתי מצלמות אבטחה של חנויות, אבל לא ראיתי את הווידיאו ואני גם לא מעוניינת לראות אותו. אוטובוס פגע בו. אין לי צורך בפרטים נוספים".

 

מה סיפרת לילדים?

 

"חיבקתי אותם ואמרתי, 'יש לי חדשות לא טובות. אבא אוהב אתכם הכי בעולם, אבל מעכשיו הוא לא יוכל להיות איתנו. נדבר איתו בלב'. מיקה, רק בת שלוש, שמעה וחזרה לשחק עם הבובות שלה. עמרי הבין והציג לי שאלות קשות מאוד. הוא יקרא את הכתבה הזאת, כשיגדל".

 

דירתם, היא מספרת, הפכה לחמ"ל. "הוריו של דן הגיעו כדי לטפל בהבאתו ארצה, לרגע לא עלה בדעתנו לקבור אותו בניו־יורק. חברים הביאו מחשבים ניידים והתחילו לטפל בביורוקרטיה. הם גם ביטלו את ההרשמה לקייטנות של הילדים ואמרו לי שדן נגע בהמון אנשים שרוצים להיפרד ממנו ואירגנו ערב לזכרו. חברים מישראל, שהקימו את חברת הסטארט־אפ קונאטיקס, העמידו לרשותנו לופט גדול, הזמינו אוכל והכינו מצגות. יותר מ־600 אנשים באו לומר לי כמה הם אהבו את בעלי".

 

ארבעה ימים אחרי מותו היא ארזה מזוודה אחת ונחתה עם שני ילדיהם בדירת אמו של דן. כשארונו נטמן הגיעו בכירי הטניס בארץ לחלוק לו כבוד אחרון.

 

את בישראל על מנת להישאר?

 

"עדיין לא החלטתי איך להמשיך הלאה. אני חושבת אך ורק על טובת הילדים. למזלי, ידעתי איזה עתיד דן רוצה להעניק להם – לבסס אצלם את האהבה המשפחתית, להרחיב את האופקים שלהם, לדאוג שהם יהיו אנשים טובים ושילכו בעקבות החלומות שלהם. אני כאן כדי להגשים את מה שהוא לא הספיק". •

 

smadarshirs@gmail.com