מפלג, מקטב, מעוות

None

זו הייתה שעתן של הסיסמאות הצפויות, הידועות והשחוקות, שבדרך כלל אין להן קשר עם המציאות, ובעיקר עם התחושות הקשות שהותירה הפרשה הזאת בקרב רבים בציבור, ולא רק חיילים. זו לא הייתה מחלוקת לשם שמיים, ולא בין נאורים לחשוכים, ובעיקר זה היה ויכוח עקר. אף אחד לא שינה את דעתו במילימטר. ויכוח לשם ויכוח.

שכחנו לרגע שכל עימות צבאי, כל שליטה על אוכלוסייה אזרחית, יוצרים מצבים קשים ומעוררי מחלוקת. לא רק חיילי ישראל מתמודדים עם מצבים כאלה. מקרים דומים היו גם במסגרת המאבק בטרור של חיילים מארה"ב, מבריטניה ומקנדה. מחבלים פצועים נורו לאחר שהקרב הסתיים. חפים מפשע נפגעו. אבל שם התנהלו הדברים אחרת.

אצלנו היה בעיקר שיח מפלג ומקטב, וזה היה גול עצמי. משום שאפשר לשמור על צלם אנוש ועל ערכים ראויים, וחובה לשמור, גם בלי לבעוט באלאור אזריה, גם בלי להפוך את חיילי צה"ל לפושעים, גם בלי להכריז שאזריה הוא "לא הילד שלנו". ההתנפלות על שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל איזנקוט היתה דוחה ומקוממת, אבל מותר לבקר אותם. הם לא קדושים.

בקנדה, צריך להזכיר, כאשר הוגש כתב אישום נגד קפטן ריצ'רד סמרו על הריגת מחבל פצוע, הוא זכה לתמיכה ציבורית. כאשר בבריטניה הוגש כתב אישום בגין רצח נגד סרג'נט אלכס בלקמן, גם הוא זכה לתמיכה ציבורית. בשתי המדינות הללו לא ויתרו על ערכי אנוש, והתמיכה בחיילים שטעו לא הפכה אותן לפשיסטיות. בשתי המדינות הבינו שמצבים קשים יוצרים תוצאות קשות. בקנדה, אגב, היה זיכוי מהריגה. בבריטניה הייתה הרשעה ברצח, והעונש הופחת פעמיים, מן הסתם גם בעקבות התמיכה הציבורית הרחבה. במקרים אחרים ורבים הקלו בתי משפט בארה"ב ובבריטניה בעונשם של חיילים שהואשמו בחריגות שונות שגרמו להרג מיותר של חפים מפשע.

 

 רק בישראל קרה משהו אחר. פרשת אזריה עברה פוליטיזציה מוחלטת. הטובים נגד הרעים. הפטריוטים נגד התבוסתנים. הנאורים נגד החשוכים. זה היה שיח של חירשים שאין בו אופציה לעמדות קצת יותר מורכבות. נכון, מחבלים צריך לחסל. “הקם להורגך השכם להורגו”. אבל לא כשהמחבל כבר לא מסכן אף אחד. אפשר גם לגנות את מה שעשה אזריה וגם לגלות אמפתיה לחייל שכשל. אמפתיה היא לא מילה גסה. בוודאי לא בנסיבות הללו. ומי שאומר שהוא "לא הילד של כולנו" מעורר בצדק זעם ציבורי. המאבק של איזנקוט לשמירה על נורמות גבוהות ראוי לכל שבח, אבל באמירות מסוימות הוא טעה, וחבל.

אזריה צריך לשלם את המחיר. הוא לא גיבור. צריך רק להוסיף שהתעלמות מהעובדה שאלה היו הנסיבות שלהן כולנו אחראים - האזרחים, הממשלה, הצבא - היא בגדר הפקרה. זה לא הוגן כלפיו. זה לא הוגן כלפי הרבה מאוד חיילים. ובכל מקרה, אזריה לא נולד רוצח. הוא נקלע לנסיבות קשות, בדיוק כמו בלקמן הבריטי וסמרו הקנדי, וכמו עוד מאות חיילים, בעולם ובישראל.

 

אצל אחדים בתוכנו זו הייתה עוד הזדמנות לצייר את צה"ל כצבא של רוצחים. אצל אחרים, מהצד השני, היה רצון לעשות בדיוק אותו דבר וליצור נורמה שתהפוך את צה"ל לצבא של רוצחים. הקצוות תמיד נפגשים. אלה ואלה טועים ומטעים. בצה"ל היד על ההדק אינה קלה. רחוק מכך, וטוב שכך.

אפשר לעבור על רשימת ההרוגים בגדה המערבית בחודש יוני, החודש האחרון שבו יש פירוט של "בצלם". שישה נהרגו, כולם בגלל פעילות חבלנית. רק באירוע אחד, כאשר נערה בת 14 דקרה חייל, אפשר להעלות סימני שאלה על הצורך בהריגה. זה לא שאין חריגות, ודאי שיש. עוד לא נוצר צבא שאין בו חריגות. אבל הנתונים בכללם, לאורך חודשים ושנים, מעידים על זהירות. לא על נורמה של יד קלה על ההדק.

הקולות הקיצוניים, שמייצגים רק אחוזים בודדים באוכלוסייה, הצליחו לעוות את השיח הציבורי. צריך לקוות שבפרשה הבאה גם התקשורת תפיק לקחים. ובנסיבות הידועות, הפרשה הבאה היא רק עניין של זמן. √