בעלת דירה חזרה בה מזיכרון דברים - ונתבעה

דיירת בבניין המיועד לפינוי-בינוי ברחובות אמורה הייתה לקבל שתי דירות נוספות. היא התחייבה למכור אחת מהן, אבל התחרטה. מה קבע ביהמ"ש?

עו"ד יעקב בוטניק פורסם: 09.08.17, 18:09

בית משפט השלום בראשל"צ חייב לאחרונה בעלת דירה בבניין המיועד לפרויקט פינוי-בינוי ברחוב התאנה ברחובות לעמוד מאחורי זיכרון דברים שעליו חתמה עם רוכש פוטנציאלי. היא ניסתה להתחמק מההסכם באמצעות טענות בירוקרטיות שונות, אבל השופטת כרמית בן אליעזר קבעה: מדובר במסמך מחייב.

 

הנתבעת אמורה לקבל שתי דירות נוספות לאחר פרויקט הפינוי-בינוי בבניין. בתביעה שהגיש הרוכש הפוטנציאלי לפני כשש שנים הוא סיפר שהיא התחייבה למכור לו אחת מהן תמורת 715 אלף שקל. הוא העביר לה 50 אלף שקל במעמד חתימת ההסכם, ובמהלך השנים הוסיף סך כולל של 223 אלף שקל. הוא הדגיש שאף שאת הסכומים הללו היה אמור להעביר לה רק לאחר החתימה הרשמית על הסכם הפינוי בינוי, הוא נעתר לבקשת הנתבעת שהייתה במצוקה כלכלית ועשה זאת קודם לכן.

 

לדבריו, ב-2015 הוא שמע שהליך הפינוי בינוי מתקדם ולכן פנה לנתבעת וביקש ממנה לתאם רישום הערת אזהרה לטובתו. אלא שהיא התנתה זאת בכך שיעביר לה 20 אלף שקל שלטענתה הוא חייב לה על חשבון התמורה. הוא סירב, והיא ביטלה את ההסכם.

 

בתביעה שהגיש הוא ביקש מבית המשפט להצהיר שזיכרון הדברים שנחתם בינו לבין בעלת הדירה תקף והיא לא רשאית למכור את הנכס לאחר.

 

בתגובה טענה הנתבעת שאמנם במעמד חתימת ההסכם לא נקבעו מועדי ושיעורי התשלומים, אך כן סוכם שהצדדים יחליטו על כך לאחר חתימת החוזה ולאחר שהתובע יבקש הלוואה מהבנק. לדבריה, הוא התחייב לשלם לה סכומים מסוימים בכל פעם שתחול התקדמות בפרויקט, אך לא עשה זאת. טענה חלופית שהעלתה הייתה שזיכרון הדברים אינו הסכם מחייב שכן חסרים בו פרטים מהותיים לעסקה.

 

גרסה הגיונית

אך השופטת כרמית בן אליעזר קיבלה את גרסת התובע. היא ציינה שאמנם נוסח ההסכם יכול להתיישב עם שתי הגרסאות, אך ההתכתבויות שהוחלפו בין השניים בזמן אמת מצביעות על כך שהם סיכמו רק את מועד התשלום הראשון ולא מעבר לכך. היא ציינה שגרסת התובע הגיונית, שכן במועד חתימת זיכרון הדברים היה פרויקט הפינוי בינוי בחיתוליו, וגם כיום כלל לא ברור אם יתממש.

 

השופטת גם דחתה את טענות הנתבעת בדבר תוקפו של זיכרון הדברים: "דין הוא, כי על מנת שמסמך שנחתם בין הצדדים, ותהא כותרתו אשר תהא, ייחשב כהסכם מחייב ביניהם, עליו לקיים שני תנאים מצטברים ברגע הכריתה – האחד, עליו ללמד כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב; והשני, על ההסכמה להיות מסוימת די צורכה".

 

היא ציינה שאין ספק שהצדדים ראו בזיכרון הדברים מסמך מחייב, והסיבה היחידה שטרם נחתם ביניהם הסכם מכר סופי היא שהפינוי בינוי עדיין לא נחתם מול דיירי הבניין.

 

בסיכומו של דבר קיבלה השופטת את התביעה והצהירה שזיכרון הדברים תקף ומחייב. הנתבעת חויבה בהוצאות ושכר טרחת עו"ד של 15 אלף שקל.