בני הזוג שכרו את הדירה תמורת 8,500 שקל בחודש. במאי 2013 הם חתמו על חוזה לשנתיים שכלל סעיף שהעניק להם את הזכות להאריך את ההסכם בשלוש תקופות שכירות נוספות של שנה כל אחת. סעיף זה עמד כאמור במוקד המחלוקת בין הצדדים.
בעלי הדירה, שככל הנראה מצא שוכרים שהסכימו לשלם לו יותר, טען כי לשוכרים הייתה אפשרות להאריך את תקופת השכירות בכל פעם למשך שנה אחת בלבד. בשנתיים הראשונות הם מימשו את האופציה כדין, אולם בשנה האחרונה הם לא הודיעו על מימושה ולכן היא פקעה.
לעומתו השוכרים טענו כי סעיף האופציה העניק להם את הזכות להחזיק בדירה עד יוני 2018 והם לא היו צריכים להודיע על כך לבעלים מדי שנה. הם הסכימו שלשון ההסכם מתייחסת לשלוש תקופות בנות שנה, אולם הסעיף קובע שהם יכולים לממש את מלוא התקופות במשלוח הודעה אחת עד מרס 2015 – וזה מה שהם עשו.
מכל מקום, הוסיפו, בנספח שצורף לחוזה התחייב הבעלים להשכיר להם את הבית עד שימכור אותו, ורק במידה שימצא רוכש יוכל לפנות אותם בהתראה של 60 יום.
ואכן, השופטת כרמלה האפט קבעה כי הדין עם השוכרים שהיו רשאים לממש את כל תקופת האופציה כחטיבה אחת. היא ציינה כי לשון החוזה קובעת מפורשות שהתנאי למימוש האופציה – על שלוש השנים שהיא מאפשרת – הוא מתן הודעה בכתב תוך 90 יום לפני תום תקופת השכירות הראשונה ולא יאוחר מ-10 במרס 2015 – והנתבעים עמדו בתנאי זה במלואו.
השופטת הדגישה כי אף שפרשנותו של בעל הדירה אפשרית גם כן, דווקא התנהגותו – שאפשרה להם להמשיך לתקופת האופציה השנייה ללא הודעה נוספת – מעידה כי גרם לשוכרים להבין שהם לא צריכים להודיע על מימוש האופציה בסוף כל שנת שכירות מחדש.
לגבי הנספח שצורף לחוזה כתבה השופטת האפט: "הגם שאני מסכימה כי ספק אם הנתבעים עצמם התחייבו בנספח זה להמשיך ולשכור את הבית עד קץ הדורות, היה וזה לא יימכר, והגם שסביר להניח כי כיוונו להסכים על כך שבמידה והבית יימכר, יהא עליהם לפנות אותו בהתראה של 60 יום, אין בו בנספח זה להסכם כדי לקצר את תקופת השכירות אלא במקרה של מכירה".
משכך נדחתה תביעת הפינוי ונקבע כי הסכם השכירות יפקע עם תום תקופת האופציה השלישית – ביוני 2018 – ועד למועד זה השוכרים רשאים להישאר בדירה. בעל הדירה חויב לשלם לשוכרים הוצאות משפט ושכר טרחה עו"ד של 6,000 שקל.