אבד הניצוץ

'המגדל האפל' עם מתיו מקונוהי, מוכיח עד כמה סטיבן קינג הוא פאסה

גם מעריצי סופר האימה והפנטזיה סטיבן קינג, חייבים להודות שזמנו עבר. יצירתו הענפה, שגירתה את דמיונם של מאות מיליוני קוראים צעירים והייתה לתעשייה הוליוודית שגילגלה מיליארדים, התפתחה לטרנד מכונן בתרבות האמריקאית בשנות ה־70 וה־80. הפסיכולוגיה בגרוש שהפכה לפראפסיכולגיה, הבובות השטניות, המתים שחזרו לחיים, העיסוק בעל־טבעי - הוסיפו גוונים חדשים לסוגה הפופולרית והפכו לחותמו האישי של קינג, שמכר את זכויות יצירותיו לכל המרבה במחיר.

 

אבל קינג הוא אופנה חולפת. קריאה בספריו היום היא אנכרוניסטית לגמרי, כמו גם עשרות הסרטים והסדרות שנעשו על פיו ונבלעו בים השכחה. בודדים נותרו קלאסיקה קולנועית, אבל זה הודות לבמאים ששידרגו אותם כמו שסטנלי קובריק עשה ל'הניצוץ' ובריאן דה־פלמה ל'קארי'. מעניין שדווקא קובץ סיפורי 'המגדל האפל' שקינג פירסם בשנות ה־70 ונעשו לסדרת ספרים בין 1982 ל־2004, לא הצליח כל השנים לקרום עור וגידים.

 

העיבוד הקולנועי, בבימוי הדני ניקולה ארסל ('סיפור מלכותי'), שמתבסס על כל שמונת ספרי הסדרה, מלא חורים. אידריס אלבה, מגלם את רולנד, בן דמות של אביר מימי השולחן עגול. קינג עיצב אותו כאקדוחן קשוח ממערבוני ספגטי. אבל בסרט, אלבה נראה ומתנהג כמו צל מותש שלו. הוא יוצא נגד מתיו מקונוהי, האיש בשחור, מכשף נבזי הרוצה להשתמש במוחו של נער ניו־יורקי כדי להרוס את המגדל השומר על האיזון הטבעי ביקום. מקונוהי הוא השחקן המגוחך מבין השלושה. בטכניקה מאולצת של שפת גוף נחשית וקול מלחשש, הוא לא מאיים לרגע בדמות הנרקיסיסט האפל. 'המגדל האפל' יכול היה להיות מטאפורה דתית, רוחנית, נפשית, פוליטית. אבל יוצריו לא לוקחים אותו לשום כיוון והוא נותר מגדל קלפים חלול וריקני.