המנצח לוקח גם את הזיכרון

None

ניתוץ האנדרטה של הגנרל רוברט לי מבטא את רצונם של האמריקאים למחוק מהתודעה הקולקטיבית פרק מביש בהיסטוריה של אומתם. הכחדת הזיכרון באמצעות הכחדת סמלים היא תופעה שכיחה בתולדות העמים. הנה, אך לא מכבר, עשרות שנים לאחר שחרורה של צרפת מידי הנאצים, הוסר מכנו פסלו האחרון של המרשל פיליפ פטאן, הנשיא הבובה של צרפת בימי הכיבוש הנאצי. עד שסולק, ניצב הפסל בכיכר בעיר ווישי שהייתה בירת המדינה המשועבדת. צרפת רוצה למחות את חרפתה מזיכרונה, ולשם כך עליה להשכיח גם את המצביא שהיכה את הצבא הגרמני במערכה המכרעת במלחמת העולם הראשונה. בספרד, בעיר סנטנדר, סולקה לפי שבועות אחדים אנדרטה המנציחה את הגנרל הרודן פרנסיסקו פרנקו, שמשל 35 שנים במדינה. זו האנדרטה האחרונה שעליה ניצב פסל בדמות דיוקנו. מעתה לא יימצא ברחובות עריה של ספרד אף מונומנט שיזכיר לספרדים את היותו.

 

ההיסטוריה אינה בג"צ. הצד המנצח מחזיק במונופול על הזיכרון ההיסטורי, והקונפדרציה של מדינות הדרום היא שהפסידה במלחמת האזרחים. שינוי ערכיה של החברה האמריקאית גרם לשחיקה הדרגתית של הערכים המסומלים, ואמריקאים מעטים רגישים לעובדה שלפחות אלף אתרים גיאוגרפיים, מוסדות חינוך ואנדרטאות עדיין נקראים על שמותיהם של מנהיגי הדרום. כמה אזרחים זוכרים כי אחד ששמו ג'פרסון דיוויס היה נשיא הקונפדרציה, או כי אחר ששמו תומס ג'קסון היה בכיר קציניו של רוברט לי? למרבה האירוניה, רוב התלמידים בבתי הספר הנקראים על שמות האישים האלה הם שחורים.

 

בהפגנתם נגד הסרת האנדרטה הציתו הגזענים הטיפשים מלחמה שבה הם נידונים להפסיד. כבר עתה הודיע מושל וירג'יניה כי בכוונתו לסלק כל שריד לזיכרון הקונפדרציה מהשטחים הציבוריים. זו תגובה אינסטינקטיבית המשרתת את הפוליטיקה אבל לא את האמת ההיסטורית.

 

איזה מזל שמשה רבנו ציווה עלינו "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". היעדרן של אנדרטאות מנופי ארצנו מייתרת את הריסתן. אלמלא מסורתנו האוסרת עלינו להקימן, הייתה נטייתנו לקנאות גורמת לכך שפלג אחד באומה היה מנתץ את האנדרטאות שהקים הפלג היריב. גלעדים אנחנו מקימים אך לא אנדרטאות. גם על המוסלמים נאסר להציב פסלי אדם העלולים להפוך לצלמי אלילים, ולכן אין אנדרטאות ביישוביהם.

 

לא זה, כידוע לכל תייר, מנהג הנוצרים. הם מפסלים אפילו את אלוהיהם ואמו הבתולה. בכיכרות שבכל עריהם ועיירותיהם ניצבים פסלי ברונזה של גיבורים, תכופות רכובים על גבי סוסים אבירים, זקופי קומה ועיניהם נעוצות באופק. אנחנו, לוּ גם הותר לנו להקים פסלי גיבורים, לא יכולנו להרכיבם על גבי סוסים, מפני שמלחמותינו בעת החדשה החמיצו את עידן סוסי הקרב.

 

למרות זאת, וכאילו כדי להדגיש את האיסור באמצעות הפרתו, יש לנו לפחות שתי אנדרטאות חריגות. האחת היא זו של השומר אלכסנדר זייד הניצבת על גבעת שייח' אברק שליד בית שערים, והשנייה היא זו של מאיר דיזנגוף הרוכב על סוסתו לפני חזית ביתו שבשדרות רוטשילד בתל־אביב. זייד מאהיל על עיניו הצופות למרחקים, וסוסתו (שמה היה "דומייה") היא יצור עז וכביר כוח. ואילו סוסתו של דיזנגוף ("מהירה" היה שמה) היא בהמת תובלה צנועה, כלי רכבו של בעל בית בורגני כרסתן. שתי פסיעות מהאיש וסוסתו פתח מסעדן בעל חוש הומור מפותח מסעדת המבורגרים ששמה "סוסו אנד סאנס". התל־אביבים לא מרשים להיסטוריה להעיק עליהם, וזה בהחלט לטעמי.