מדובר בבת 75 המתגוררת בבית האבות זה כשלוש שנים. בפברואר האחרון היא עמדה בפני סכנת "פינוי" לאחר שההנהלה פנתה לבית המשפט וביקשה ממנו להורות על העברתה למוסד אחר.
בבקשה נטען כי ב"משהד" מטופלת אוכלוסייה מבוגרת בעלת יכולת תפקוד עצמאית והקשישה לא מתאימה למקום מאחר שהיא סובלת מהפרעות אישיות, אינה שולטת בצרכיה, מתנהגת באגרסיביות, לא מצייתת לכללי המקום, מקללת ומטרידה את יתר הדיירים.
המוסד טען שהיא לא שיפרה את התנהגותה חרף שיחות רבות שקיימו עמה בנושא, ומתעקשת להישאר במקום אף שהתבקשה לעזוב.
השופט יוסי ברכיה מינה מומחה שיעריך את מצבה של הקשישה על מנת לבדוק אם היא יכולה להמשיך לשהות ב"משהד" ואילו אפשרויות חלופיות עומדות בפניה. מלבד זאת, הוא ביקש להתרשם מהמקום בעצמו וקיים את אחד הדיונים שם.
לאחר התרשמותו האישית וקבלת חוות דעתו של המומחה מצא השופט שאין מקום לקבל את בקשת המוסד. הוא הסביר שהחוק העניק לבתי המשפט סמכות להורות על הוצאת קשיש ממוסד במידה ששוכנע כי התנהגותו מפריעה לניהול התקין של המקום ויש לו מקום מגורים חלופי המתאים לצרכיו, אולם הפעלת סמכות זו צריכה להיעשות ברגישות ותוך שימת לב לכך שהאירוע עלול להשפיע קשות על הקשיש.
במקרה זה, השופט ברכיה קיבל את המלצת המומחה שסבר כי אין להעביר את הקשישה למוסד חלופי. המומחה ציין כי יכולותיה התפקודיות ושיקול הדעת שלה סבירים, והיא אינה מסכנת את עצמה או את סביבתה, ולכן מתאימה לשהות בבית האבות הנוכחי המאכלס אוכלוסייה עצמאית. מלבד זאת, לנוכח התנגדותה לעזיבה היא עלולה לחוות קשיי השתלבות אם תועבר למקום אחר.
בהמשך, השופט התרשם כי צוות בית האבות אומנם רוצה בטובת דייריו אך טענותיו כלפי הקשישה היו מוגזמות, והוא לא שוכנע שהשארתה במקום תזיק לניהולו התקין.
בסופו של דבר התביעה נדחתה לאחר שהשופט ברכיה קבע כי הוא לא מוצא לנכון להורות על העברת הקשישה למקום חלופי רק בשל בעיות התנהגותיות, והורה לצוות בית האבות "לנשוך שפתיים" ולתגבר את הטיפול בקשישה.