אחד ההישגים הכי גדולים של נתניהו הוא סגירת הגבול מדרום. בשנת 2011, תוך כדי בניית גדר הגבול, עברו מעל אלפיים מסתננים בחודש. תעשייה שלמה של מבריחים בדואים ומצרים מול אוזלת יד ישראלית. מי שחצו את הגבול זכו לשירותי הסעה VIP ממדינת ישראל, רובם לתחנה המרכזית בתל־אביב. מתחת לאף של כולנו צמחה בעיה אסטרטגית, שנעצרה ברגע שהגדר הושלמה.
הראשון שזיהה היה אריאל שרון, השני היה אהוד אולמרט. רעיון הגדר היה שלו, כך גם רעיון המדינה השלישית שאליה אפשר לשלוח אותם. מאיר דגן, אז ראש המוסד, נסע לאפריקה בשליחות חשאית וסגר עסקה. הרעיונות היו כולם טובים, אבל את המכשול בנה נתניהו. זה הרקע להחלטת בית המשפט העליון אתמול: ההתמודדות עם המסתננים שנמצאים כאן ולא עם אלה שעוד יבואו.
תופעת ההסתננות היא חלק מתהליך כלכלי טבעי. עניים נמשכים לשפע. תושבי אפריקה מחפשים דרך לאירופה. אזרחי מדינות עולם שלישי מחפשים כרטיס כניסה למדינות משגשגות. ישראל הייתה ועודנה יעד מועדף. מדינה דמוקרטית שבה במקרה הגרוע אתה נעצר ומוצא את עצמך מבלה במתקן פתוח בדרום על חשבון משלם המסים.
בבריטניה עוברים עשרות אלפי בני אדם בשנה במתקני כליאה למהגרים בלתי־חוקיים. הולנד הקימה בעבר מתקן מעצר וגירוש ליד שדה התעופה. איטליה שהקימה בעבר מחנות מעצר בלוב כדי למנוע מעבר ימי, מחזיקה גם במחנות דומים בשטחה. אוסטרליה מגרשת לאי מבודד את המהגרים המוסלמים מאינדונזיה. בראשית ימי אובמה כנשיא גורשו בשנה אחת 400 אלף מהגרים לא־חוקיים. ומאז מלחמת האזרחים בסוריה אירופה כולה נקלעה למשבר שבו מדינות באיחוד מתקוטטות אחת עם השנייה לאן להעביר מאות אלפי פליטים שהגיעו דרך הים לאיטליה ויוון.
התמונות הקשות של השנתיים האחרונות קרעו את הלב של כל מי שצפה בהן. הן לא קרעו את הצורך במדיניות הגירה. כך גם בישראל. אתמול התפרסם סרטון של חיילים מתנדבים עם ילדי מסתננים בדרום תל־אביב. ערוץ המורשת תקף את החיילים תחת הכותרת "שימוש פוליטי בחיילי צה"ל לקידום אג'נדת השמאל". אני לא מכיר מורשת שאוסרת על גילוי רחמים כלפי ילדים, ולא משנה מי הם. למי שלא מרחם על בני אדם תמימים שעברו ייסורים כדי להעניק לילדיהם חיים טובים יותר יש בעיה פנימית. מסתננים הם לא אויב. ובאותה נשימה, למי שמערבב בין רחמים בריאים לבין מדיניות נדרשת יש בעיה חמורה בהרבה. רוע לא משפיע על איש מלבד נושאי כוס התרעלה עצמם. כאוס משפיע על כולם. מה שקורה עם המסתננים בדרום תל־אביב הוא כשל לאומי, אין לו קשר לרחמים ורצון לעזור לילדים.
הממשלה החליטה על מדיניות הגירה בדומה למדינות אחרות. מתקן מעצר פתוח וגירוש למדינה שלישית. ההחלטה הייתה סבירה ונכונה בהשוואה לנעשה בעולם, ובעיקר על רקע גודלה של מדינת ישראל וצרכיה. בית המשפט המחוזי בבאר־שבע פסל עתירה של האגודה לזכויות האזרח בעניין, וכעת בית המשפט העליון הפך את ההחלטה.
באופן אבסורדי בית המשפט העליון עשה טעות כפולה. הראשונה היא התערבות נוספת בהחלטת ממשלה. דווקא באחד הנושאים היחידים שבהם הממשלה הצליחה לקבל החלטה על מדיניות ברורה וסדורה - להקים מנגנון רציני ומידתי – בית המשפט התערב. הטעות השנייה היא העיסוק במידת הרחמים במקום בדיון על מדיניות שאינה בסמכותו. התוצאה היא שנכון לעכשיו אין לישראל סנקציה להרחיק מסתננים שלא רוצים בכך. אין לישראל מדיניות הגירה.
אני לא מזלזל במידת הרחמים, גם של שופטים. אלא שצריך להיות קו אדום שנחצה כדי שבית המשפט העליון יפסול מדיניות ממשלתית. ואם כבר מידת רחמים, היא צריכה להיות מופעלת גם כלפי תושבי דרום תל־אביב. ממשלת ישראל תפזר את המסתננים ברחבי הארץ, ממוקד אחד להרבה מוקדים.
מי שכאן, אנחנו אחראים לטפל בו. תושבי דרום תל־אביב תחילה, והמסתננים לאחר מכן. הראשונים אזרחים שלנו, השניים לא. שתי הקבוצות ראויות לרחמים אישיים וגם למדיניות ברורה. בית המשפט העליון פסל זאת אתמול והשאיר את הרחמים – איש איש לפי נטיית ליבו. זו טעות. √