כשאריאלה פיקסלר־אלון כתבה, בדם ליבה, את הפוסט שתיאר אירוע משפיל ומיותר שעברה ונגמר בהתקף האפילפטי הראשון שחוותה, היא לא העלתה בדעתה שהוא יעורר הזדהות אצל רבים, שיהפוך לוויראלי. היא פשוט עשתה מה שהיא יודעת לעשות היטב: נתנה ביטוי לרגשותיה. "הקלות הבלתי נסבלת של ההתנשאות הרגה אותי", היא אומרת, "על העיקרון המנחה בחיי, אדם הוא אדם, אני אלחם כמו לביאה".
וכשפיקסלר־אלון (51) נלחמת כמו לביאה, היא מתכוונת לזה. האישה הזאת, נשואה, אם לארבעה ומפעל נתינה של אדם אחד, עברה עשרות פתיחות בטן, תאונת דרכים קשה ושמונה סבבים של סרטן ("ועוד גידול בכבד שאי־אפשר לגעת בו ואני חיה איתו").
ההיסטוריה הרפואית הסבוכה שלה החלה בניתוח לקיצור קיבה שעברה בגיל 13 והסתבך. בחודש אחד היא עברה שישה ניתוחים לפתיחת הבטן בשל הידבקויות, שסיבכו את מצבה וחייבו ניתוחים נוספים. מצבה התייצב אמנם, אולם היא החלה לסבול מחסימות מעיים חוזרות ונשנות שהצריכו עוד ניתוחים. בהמשך התגלה שהיא סובלת ממחלת קרוהן, ובמקביל צץ הסרטן, תחילה בצוואר הרחם ולאחר מכן סרטן נדיר, גרורתי ואלים שהוביל לכריתה של איברי פנים. אבל פיקסלר־אלון לא נותנת לשום דבר להבהיל אותה. היא נלחמת על חייה מדי יום מחדש. נלחמת ומנצחת.
לפני זמן מה היא קראה פוסט שהעלה בחור צעיר שאינה מכירה. "הוא סיפר בזעזוע על סיטואציה שהיה עד לה במסעדה, כשבשולחן לידו נפל למישהי התפריט והיא דרשה במפגיע ובהתנשאות מהמלצרית שתרים לה אותו. בניגוד לתגובה שלי לפוסט הזה, שחיזקה את ידיו, נדהמתי ממספר התגובות הבוטות שהצדיקו את אותה אישה. אנשים כתבו שהיא אולי נכה, או סובלת מכאבים, ולכן לא יכלה להתכופף בעצמה ולהרים את התפריט. ואני, עם מיליון אחוזי נכות, נאבקת כדי לחיות חיים נורמליים, בחיים לא העלבתי איש שירות ולא פגעתי באף נותן שירות, כי מבחינתי - הוא אדם, בדיוק כמוני. יכול להיות שהעובדה שירדתי מגדולתי, שעברתי מתפקידי ניהול בכירים לעבודות פח בגלל מצבי הרפואי, העלתה את רגישותי לנושא, אבל אני לא מסוגלת לראות את הזלזול בשומר בכניסה לקניון, במלצרית בבית הקפה או בכל אדם אחר".
חדורת אמונה בצדקתה כתבה פיקסלר־אלון פוסט שזכה לאלפי לייקים ומעל אלף שיתופים, ובו תיארה כיצד התמודדה בעצמה עם השפלה דומה. היא הגיעה למקום עבודתה כפקידת קבלה בבריכה העירונית אף על פי שחשה רע מאוד. "בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי, אבל ניסיתי בכל כוחותיי לתפקד, לתת שירות, ותוך כדי גם להסביר לעובד החדש מה עושים ואיך", תיארה.
"ואז היא הגיעה, אישה צעירה, בידיה תינוקת קטנה ולצידה ילדה קטנה שבאה לחוג הבלט. מרגע שהגיעה הייתה חסרת סבלנות, החמיצה פנים. עד שחזרה אליי ובטון משפיל, מזלזל ומצווה דרשה: תכבי כבר את המזגנים! קר לי! נו!!!!. לרגע לא הבנתי מה היא רוצה ועל מה היא מדברת. כנראה שהיא קלטה שאני לא מפוקסת, אז היא צעקה שוב: 'תזיזי את התחת שלך ותכבי את המזגנים! עכשיו!'"
הבדיקה העלתה שהמזגנים כבויים. פיקסלר־אלון הציעה לאותה אישה להתרחק ממקפיאי הגלידה שלידם ישבה, ונדהמה כשזו חזרה לצרוח לעברה הנחיות בבוטות. יותר מזה היא לא זוכרת. פיקסלר־אלון התעוררה רק למחרת, בחדר המיון בבית החולים הדסה בירושלים.
"לא הבנתי מה קורה, איפה אני, ואלוהים כמה כאב לי! הראש, הזרועות מהדקירות המרובות, הלסת שמסתבר שננעלה וניסו לפתוח בכוח, הצלעות מהעיסויים, השרירים בצוואר שצבטו לי בחוזקה כדי להשיב אותי להכרה ועוד ועוד. מאוחר יותר הבנתי שאיבדתי את ההכרה תוך כדי התקרית עם אותה אמא, כנראה מתוך לחץ, ועברתי אירוע אפילפטי קשה וארוך. פוניתי לבית־חולים באמבולנס, שבדרך התחלף לניידת טיפול נמרץ כי מצבי הידרדר. כשסיפרו לי מה היה שם בקבלה התביישתי. התביישתי שכל כך הרבה אנשים ראו אותי במצב כזה מביש".
אותה אישה פוגענית גם התלוננה עליה בפני מנהלי המקום ודרשה לקבל התנצלות. זאת, כמובן, אף שהייתה נוכחת כשפיקסלר־אלון התמוטטה וידעה שהיא מאושפזת. "עצם הבקשה גרמה לי לזעזוע נוסף. עד היום אני בחופשת מחלה מתמשכת עם תרופות. והיום, לצערי ולבושתי, אני הרבה יותר נכה ממה שהייתי בעבר, בלי יכולת לעבוד ולתפקד כרגיל. אני לא מוותרת לעצמי ומנסה בכל כוחי, אך זה לא תמיד מצליח לי", היא מספרת.
"כאב לי לקרוא שיש כאלה שחושבים שנכות מצדיקה זלזול בבני אדם", היא אומרת. "לאף אדם, ולא חשוב באיזה תפקיד, לא מגיע שיתייחסו אליו כאל עבד, או כאל שקוף, או כאל מישהו שחייב לאותו לקוח משהו מלבד שירות מכבד, גם אם אותו אדם הוא נכה".
הפוסט שלך עורר, ובצדק, המון אמפתיה. קיווית ליצור באמצעותו משהו נוסף?
"בוודאי. בהיותי נכה שמתמודדת עם סרטן בכמה סבבים, עם מחלת קרוהן וסוכרת ובחודשים האחרונים גם עם אפילפסיה, אני מרגישה שמחובתי לומר שלהיות נכה לא נותן לגיטימציה לאף אחד להתנהג בזלזול, שלא לומר בבהמיות, כלפי אף אחד. אפילו להפך. הנכות אמורה לעזור לך להיות יותר אנושי, אמפתי וחומל. משהו התבלבל אצלנו, וזה מחליא בעיניי. וכמובן, אין הצדקה להתנהגות כזאת גם מצד אדם בריא. הגיע הזמן לעשות חשבון נפש אנושי, להסתכל על עצמנו מהצד ולזכור שכולנו בני אדם ולכל אחד מגיע כבוד אלמנטרי. נותני השירות הם הילדים או ההורים או האחים או הנכדים הפוטנציאליים של כולנו. בואו לא נפיל עליהם את התסכולים שלנו, גם כשאנחנו משלמים עבור השירות שהם מספקים".
פיקסלר־אלון, פגועה עד עמקי נשמתה מאותו אירוע, לא חזרה לעבוד בבריכה העירונית. אולם הפוסט שכתבה הוביל את מיטל ליבוביץ' להציע לה עבודה מהבית בשירות הלקוחות של אתר שמציע שיעורים פרטיים, ומאז היא שם. כדרכה, מאושרת בחלקה.
"זה נס, וזאת רק אחת ההוכחות שאני יכולה לספק שמשתלם להיות אדם טוב. התרסקתי, וחוץ מלגנוב ולעבוד בזנות אמרתי שאעבוד בכל עבודה. לצערי, מצבי הגופני לא איפשר לי לעבוד בניקיון, אחרת הייתי הולכת לנקות בתים כדי להתפרנס. זאת לא בושה. צוחקים עליי שאני שמאלנית מסריחה, אבל זה לא העניין. אדם הוא אדם, אין אדם ששווה פחות. זה בדמי".
במקביל היא מתעתדת להפעיל מחדש את בלוג האוכל המצליח שלה, שנקרא עד היום "חיים וטעים", הפעם תחת השם "פאזל" ("כי רק בפאזל לכל החלקים ישנה אותה חשיבות, ובלי חלק אחד, איזשהו חלק, התמונה לא שלמה", היא מסבירה), שבמסגרתו תפרסם גם מתכונים של אחרים. היא חולמת לפרסם בבלוג "מתכון של פטימה מטול־כרם. ככה אני אעשה את השינוי שלי, גם אם הוא קטן. אני לא יכולה לשבת בשקט. אני רוצה להיות פה לכל אלה שמתקשים לבוא לידי ביטוי", היא מסכמת.