ריקוד מושחת

None

חינמונים הם נושא קלאסי למחקר בתחום התקשורת. חינמון יכול לעסוק בפולחן אישיות של פוליטיקאי אחד במשך שנים, ואז באבחת חקירה אחת או עלבון אחד של בעל־בית, להפוך למשרתו הנלהב של פוליטיקאי יריב. אתה הולך לישון עם ביביתון וקם בבוקר עם בנטתון. מעשה קסם ממש.

 

את חקר התקשורת נניח לזמנים אחרים. מה שמטריד אותי, וראוי להטריד קוראים רבים, ביניהם היועץ המשפטי לממשלה, הוא פסקה אחת מתוך ראיון נרחב עם ראש הבית היהודי נפתלי בנט שהתפרסם ב"ישראל היום" ביום שישי האחרון. המראיינות הן נעמה לנסקי ושיר זיו.

 

מספר בנט: "ראש הממשלה ואני סיכמנו לקראת הבחירות האחרונות שהוא ימנה אותי לשר הביטחון ואני לא אתקוף אותו במהלך הקמפיין. בסוף הוא לא מינה אותי לשר הביטחון למרות שלא רק שלא תקפתי אותו אלא חיבקתי".

 

קראו שוב: "ראש הממשלה ואני סיכמנו לקראת הבחירות האחרונות שהוא ימנה אותי לשר הביטחון ואני לא אתקוף אותו במהלך הקמפיין".

 

בנט אומר את הדברים האלה בנון־שלנטיות, כמי שמספר על חלב שנשפך או על צרות עם הבוס בעבודה. האמת היא שהוא מדווח על עבירה פלילית - אשכרה פלילית. הסכם בין מועמדים ממפלגות יריבות, שבו הצד האחד מבטיח מינוי לתפקיד בכיר והצד השני מבטיח לסתום את הפה, הוא לכאורה הסכם שוחד. הוא גם מהווה לכאורה הפרה של החוק שמחייב להניח כל הסכם קואליציוני על שולחן הכנסת. נתניהו ובנט הלכו לבחירות מבלי שסיפרו על ההסכם לבוחריהם. נתניהו הסתיר את דבר ההסכם גם משר הביטחון דאז, בוגי יעלון, שהליכוד הציג בכל מקום כשר הביטחון המיועד.

 

בנט המתוסכל הדליף לאחר הבחירות שהיה הסכם ונתניהו הפר אותו. עכשיו הוא מודה בכך בגלוי, בציטוט ישיר. זוהי הודאה של בעל־דין: אין מנוס מלהאמין לו.

 

חוק העונשין מגדיר חמישה תנאים לעבירת שוחד: (1) עובד ציבור (2) מקבל (3) או נותן טובת הנאה (4) לרגל פעולה שקשורה בתפקידו (5) בכוונה להשיג תוצאה. אם גרסת בנט נכונה, כל המרכיבים האלה קיימים בהסכם.

 

נכון, אף אחד מהם לא ציפה לקבל כסף לכיס: האחד התאווה לקולות; השני לקידום מיניסטריאלי. אבל רשויות החוק מתייחסות לטובת הנאה פוליטית בדיוק כפי שהן מתייחסות לטובת הנאה חומרית. על הסכמים שמטרתם קידום פוליטי הוגשו כתבי אישום פליליים נגד ראשי ערים וסגניהם, נגד ראשי עמותות ועוד. רק לאחרונה המליצה המשטרה להגיש כתב אישום נגד ראש עיריית רמת־גן, ישראל זינגר, בגין חשד להסכם דומה. יותר מזה: בתיק 242, הידוע גם כ"פרשת ישראל ביתנו", הוגשו שני כתבי אישום על הסכם שנראה כמו גזר גמדי בהשוואה להסכם הזה. ההסכם, עם עמותת "איילים", לא התבצע. אף על פי כן הועמדו החשודים לדין.

 

מדוע נוהגת הפרקליטות בפוליטיקאים מסוימים בדרך אחת ובפוליטיקאים אחרים בדרך אחרת? אני מזהה שתי סיבות. האחת, הציבור הרחב שופט בדרך כלל לחומרה פוליטיקאים שהכניסו כסף לכיסם, אבל נוטה לסלוח לעבירות שוחד שנעשו למען המפלגה או שנעדר מהן הכסף המזומן.

 

הסיבה השנייה היא הדרג. מה שאסור לראש עירייה מותר לראש ממשלה. זה חוק בוזגלו בכל מה שנוגע לשוחד: על כסף מזומן יעמידו ראש ממשלה לדין, אולי גם על מתנות שנרכשו במזומן, אבל על שוחד לצורך קידום פוליטי יעמידו לדין לכל היותר ראשי ערים לא גדולות.

 

בעיניי זה מופרך. קחו, למשל, את הרעש סביב חקירות שרה נתניהו. הרעש גדול משום שמדובר בכסף - לא הרבה, אבל בכל זאת כסף. נגיד שיוכיחו שהיא ניפחה חשבונות. סיפור כזה היה צריך להיגמר מזמן, בתשלום כופר. לכלא היא לא תלך: לכל היותר היא תביא פתק מרופא.

 

שחיתות למטרות קידום אישי ופוליטי צריכה להטריד הרבה יותר. היא צריכה להטריד דווקא משום שמעורבים בה ראש ממשלה, ראש מפלגה שמתיימרת להנהיג את המדינה, וכן, גם שרת המשפטים. מעניין מה אומרת איילת שקד על ההסכם המושחת הזה. √