בעל הדירה מכר אותה ב-2001 והתחייב בהסכם המכר לשאת בתשלומי הארנונה עד פברואר 2002 – המועד שבו קיבל הרוכש את הנכס בפועל. אבל שנים חלפו והוא לא שילם, עד שב-2010 קיבל מהעירייה דרישה לתשלום החוב שתפח בינתיים. בניגוד להסכם טען בחייב שמרגע שמכר את הדירה הוא לא היה צריך לשאת בתשלום. שנתיים לאחר מכן הטילה העירייה שעבוד על נכס אחר שבבעלותו לצורך גביית החוב ושלחה לו התראה לפני שתפעל למכירתו.
בתגובה, הוא שלח לעירייה מכתב שבו טען שמדובר בחוב שהתיישן ולא ניתן להטיל בגינו שעבודים על נכס אחר. העירייה התעלמה מהמכתב והמשיכה בפעולות הגבייה, ולפיכך עתר בעל הדירה לשעבר לבית המשפט המנהלי בנצרת. עתירתו נדחתה על הסף משום שהתעכב זמן רב בהגשתה, כ-10 חודשים אחרי שקיבל את ההתראה מהעירייה. כמו כן נקבע שהוא התנהל באופן לקוי בכך שהסתיר מבית המשפט שידע על קיומו של החוב עוד בזמן שמכר את הדירה.
בערעור שהגיש לעליון טען בעל הנכס שההתראה הראשונה שקיבל נשלחה רק ב-2010, כשהחוב כבר התיישן. הוא הוסיף שמאחר שהעירייה לא השיבה למכתבו, הוא סבר בתמימות שהיא קיבלה את בקשתו וביטלה את החוב.
לנוכח נכונות המערער להתפשר, הציעו השופטים מרים נאור, אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן לעירייה לאפשר לו לשלם את סכום החוב המקורי בתוספת ריבית שתוגבל לשבע השנים האחרונות.
אך לאחר שהעירייה סירבה להצעת הפשרה החליטו השופטים לקבל את הערעור. הם קבעו שבית המשפט המנהלי שגה כשדחה את העתירה על הסף עקב שיהוי מבלי לדון בטענת ההתיישנות.
השופטים ציינו כי דחיית תביעה עקב שיהוי שמורה למקרים חריגים של עיכוב קיצוני שהסב נזק ראייתי – וזהו לא המקרה המתאים, בפרט כשהמערער הסביר שהתעכב בהגשת העתירה משום שניסה לנהל עם העירייה משא ומתן.
בהמשך הסבירו השופטים כי החליטו לקבל את טענת ההתיישנות שכן ההתראה הראשונה לגבי החוב נשלחה למערער תשע שנים אחרי התגבשותו, ובכך העירייה חרגה משבע השנים שבמסגרתן צריכה הייתה לפעול לגבייתו.
בנוסף מתח השופט רובינשטיין ביקורת נוקבת על סירוב העירייה להצעת הפשרה תוך נטילת סיכון על חשבון כספו של הציבור. לפיכך נקבע כי החוב התיישן כאמור והעירייה צוותה לבטל את ההליכים לגבייתו.