לדברי התובע, השכנה הפיצה עלונים ומיילים לתושבי היישוב שבהם הציגה אותו כסרבן גט. כמו כן היא התייצבה עם מגשי פיצה בכניסה לעסק שלו, קראה ללקוחות לא לקנות אצלו והציעה להם לאכול מהמגשים שבידה. בתביעה שהגיש במאי 2015 הוא טען שדווקא הוא היה זה שיזם את הליך הגירושים, ואילו אשתו הייתה מעוניינת בשלום בית. לדבריו, בעקבות מעשי השכנה הוא הוחרם על ידי התושבים ולכן נאלץ למכור את הפיצרייה.
הוא הוסיף שהנתבעת פעלה מבלי שביררה את העובדות לעומק, מתוך כוונה ברורה לפגוע בשמו הטוב. לטענתו היא פגעה בפרטיותו וגרמה לירידה בהכנסותיו, ולכן ביקש לחייב את אותה לשלם לו פיצוי כפול.
השכנה הכחישה שהפיצה עלונים ביישוב והגיעה לעסק של התובע, וטענה כי היא רק שלחה הודעת מייל. לדבריה, הפצת המייל אינה בגדר לשון הרע משום שנשלחה בתמימות ומתוך "אזרחות טובה" וכוונה לסייע לחברה במצוקה שהוחזקה כ"בת ערובה". לדבריה, מעולם לא כינתה את התובע "סרבן גט" אלא לכל היותר אמרה שהוא מסרב לתת גט לאשתו ולשיטתה, הדברים אינם דומים.
אבל השופט אריאל ברגנר קבע שהנתבעת לא רק שלחה מייל לתושבי היישוב אלא עמדה פעמיים בפתח הפיצרייה של התובע עם מגשי פיצה תוך שהיא מנסה לשכנע את לקוחותיו שלא לקנות אצלו. לעומת זאת, הוא התרשם שהיא אינה אחראית להפצת העלונים.
השופט דחה את טענת השכנה שלפיה מעולם לא כינתה את התובע "סרבן גט", וקבע כי הצגתו כמי שמסרב לתת גט לאשתו זהה למונח האמור. "כל ניסיון לפרשנות אחרת הינו משחק מילים שאין לקבלו", כתב.
לאחר שנקבע כי המעשים נחשבים ללשון הרע ופגיעה בפרטיות התובע, ציין השופט שלא עומדות לנתבעת טענות ההגנה הקבועות בחוק, מאחר שפרסמה דברים שגויים שלא היה בהם עניין ציבורי, ומעשיה לא נעשו מתוך תמימות או "אזרחות טובה".
בהקשר זה ציין השופט ברגנר שבעל ייחשב סרבן גט רק לאחר שסירב למלא אחר הוראות פסק דין המורה לו להתגרש. מאחר שמעשי הנתבעת בוצעו לפני שניתן פסק דין בהליך הגירושים – שממילא נדון בדלתיים סגורות והתובע מילא אחר הוראותיו – לא היה מקום להציגו כסרבן.
בסופו של דבר, לנוכח חומרת מעשיה, חויבה השכנה לשלם לתובע פיצוי כפול – גם בגין לשון הרע וגם על פגיעה בפרטיות – ובסך הכול 300 אלף שקל, בנוסף להוצאות משפט בסך 35 אלף שקל.